כמו שאתה.

פרק 1.

-היונג'ין-

"איפה את?! אמרת שתחכי לי!" קולי צרם בחצר המלכות.
"אני מחכה לך... אתה פשוט לא מוצא אותי"
"יון... בבקשה, תני לי רמז, המשחק הזה כבר מאוס עליי!"
"אוי, ג'יני, אתה כזה ילד קטן" היא צווחה.
"דיי, אני מוותר, צאי כבר מהמחבוא"
"תהיה סבלן היונג'ין... אפגוש אותך שם.."

"איפה את.. יון?" קמתי משנתי, חלמתי את אותו החלום בפעם השלישית השבוע.
השעה 5:55.

קמתי על רגליי, יוצא אל המפרסת שנמצאה בחדרי, משקיף על נוף הגוונים האדמדמים שמתנוססים עם ריח הים והאם החמה שקמה משנתה.

"קמת מוקדם גם היום..." קולו של משרתי הנאמן, ג'יסונג, נשלח לעברי.
ג'יסונג אמנם המשרת האישי שלי, אבל גם החבר הכי טוב שלי בארמון...

אני יודע שבתור יורש הכס, זו מחובתי להישאר בארמון הגדול הזה וללמוד על יסודות המלוכה, אבל זה כל כך קשה..

החלום הכי גדול שלי, היה לטייל בממלכת בקג'י וואנגוק.. הכל פה כל כך יפה שאני מרגישה שאני מפספס הזדמנות יחידה, להסתובב בממלכה שלנו.. להכיר אותה יותר.

"סונגי.. אני לא יודע מה לעשות.."
"אני יודע.. זה לא קל" הוא נשען לאחור בהבעה נפולה.
"רק אם אבי יכל לראות שאני מספיק אחראי..."
"אביך הוא לא בן אדם רע.. הוא פשוט מפחד עליך, זה הכל" הוא אמר, מתיישב בעדינות על מיטתי.
"בקרוב אחגוג 20, סונגי. זה לא שפוי..."
"טוב... מי כמוני יכול להבין אותך" הוא גיחך, מעביר יד בשערו הברונטי.
"הלוואי והייתי יכול לצאת מפה" נאנחתי.
"זו לא בעיה, אתה יודע?"
"זו בעיה ארורה, לא אוכל לצאת מפה מבלי שיתפסו אותי"

"ידידי הטוב, שכחת שהחבר שלך הוא גם השומר הראשי שלך...?"
"כן ואיך זה עוזר לי בדיוק?"
"נוכל לצאת מהשער האחורי"
"ממתי יש לנו אחד כזה...?"
"בדרך כלל המשרתים רשאים לצאת משם כדי ללכת לבקר את משפחותיהם, אבל רק מדי פעם"
"טוב, זה נחמד.. אבל אין לנו מפתח"
קול רשרוש התחכך בין חפץ של לבין אצבעותיו בכיסו המעוצב מבד המשי.
"יש לך?!"
"אתה יכול לסמוך על ג'יסונג, להבריז משיעור סייף פעם אחת לא יהרוג אותך, נכון?" הוא שאל, חיוך שובב התרוצץ בשפתיו.
"אני אשרוד..."

"סונגי, כשאמרת שיש שער אחורי נדהמתי, אבל ממתי יש לנו אורווה...?" עיניי נפערו למראה המוני הסוסים שהתגוררו שם.
"טוב אנחנו צריכים לרכב על משהו, הרי לא נלך ברגל את כל הדרך עד לעיר"
"אתה צודק.."

"לפני שאנחנו עולים על הסוס, תלבש את זה" אמר ג'יסונג, שולח אליי פיסת בד גדולה.
"ג'יסונג.. מה זה?" שאלתי בבלבול.
"מה שאתה חושב שזה"
"אני לא לובש את זה!"
"אתה כן ועוד איך, אני לא מעוניין שיזהו אותך"
"לעזאזל" מלמלתי באנחה.

עלינו על הסוס בעל הפרווה הנינוחה.
ג'יסונג דהר בשמש היפה אל העיר הגדולה שליד הארמון.
הרוח אשר העיפה את שיערי, השמש החמימה שיצאה אחרי שלג כבד, הכל היה כל כך ירוק.
וואו, כבר יכולתי להתרגל לזה.
"היי, סונגי, לאן אנחנו בדיוק הולכים...?"
"אתן לך לטייל בדוכנים הנחמדים שיש שם ולקינוח, אקח אותך לחבר הכי טוב שלי מהכפר"
"החבר הכי טוב שלך מהכפר?"
"אתה תאהב אותו, אני מבטיח לך"