פרק 14.

71 11 9
                                    

-פליקס-

הנחתי את ראשי על הכרית הקרירה שלי, הוצפתי במחשבות רעילות.

איך הם לא סיפרו לי?
הם תכננו להשאיר את זה לעצמם לתמיד?
מתי הם חשבו לספר לי?

אני מרגיש כל כך מיותר כרגע, מרגיש שאין לי את ההתחייבות שהייתה לי כל השנים.
נראה שאף אחד לא צריך אותי יותר.
יש להם אחד את השני. הם לא צריכים אותי.
אמא שלי לא רואה אותי בכלל, היא כל הזמן עובדת בשבילי ואני אפילו לא עוזר לה.
האדם שהתאהבתי בו כנראה לא מעוניין לפגוש בי שוב.

למה הכל כל כך מסובך?
למה?
למה?
למה?

"מה קרה, תינוק קטן?" קולו של ג'יסונג התלווה עם רעש הדלת שנפתחה.

הוא עלה על מיטתי וחיבק אותי בחוזקה, עוטף את ידיו סביב מותניי ומניח את קצה סנטרו על ראשי.

"ספר לי.. מה יושב עלייך?" מוזר שאתה לא יודע.

"נו... מה הסיפור?" הוא הסתכל עליי, אך הסטתי את מבטי ממנו.

"פגעתי בך?" מה פתאום, לא עשית כלום.

"ליקס, אם לא תענה לי, אצטרך לקרוא למינהו. זה לא יהיה נעים." הוא קרץ לי בשובבות.

"אני עייף." הפנתי את גבי אליו.

"אז למה את כל כך זועף?" הוא שאל, מסובב אותי בחזרה להסתכל עליו.

"ג'יסונג, תעזוב אותי." לקחתי את קצה השמיכה הלבנה שלי וכיסיתי את פניי.

"פליקס, תסתכל עלי."
לא. אני לא אסתכל עלייך.

"בבקשה."
לא.

"אני מבין." הוא התחיל. "אתה יודע שאתה יכול לדבר איתי כשאתה מצוורח, ליקס." הוא הסיר את השמיכה ולחש לי לפני שקם ממיטתי.

יופי ועכשיו העלבתי אותו.
למה הוא נעלב?! אני זה שאמור להרגיש נורא.
אני אמור לצעוק עליו, לזעוף, להתעצבן, לכעוס, ובעיקר להעלב.
או שאני לא...?
אולי הגזמתי... הוא סך הכל רצה לבדוק על מה אי ההבנה. לא! הוא בגד באמון שלי!
אבל... אם הוא לא התכוון?

רעש הדלת נשמע בשנית, אבל דמות אחרת נכנסה.

"ילד בעייתי שלי, מה עשית הפעם?" שאלה אימי בחיוך.

"זה שום דבר, אני לא מרגיש טוב."

"אתה עצבני מבדרך כלל, ליקסי. אתה אף לא עצבני כל כך. מי גרם לך להרגיש ככה?" היא שאלה, מלטפת בעדינות את שיערי.

"מינהו..." לחשתי, כמעט לא מדבר.

"מה הוא עשה?" היא המשיכה.

"הוא לא סיפר לי שהוא.."

"שהוא?"

"שהוא יוצא עם ג'יסונג..." עיניי נהפו לשלולית, רק דמעות יוצאות מהן.

כמו שאתה.Where stories live. Discover now