פרק 22

359 42 82
                                    

תרזה ~

עברו שבועיים מאז הפיצוץ.
לאחר כמה ימים מאז שהתעוררתי שיחררו אותי הביתה.

ישבתי באוטו של פאולו כשהוא לקח אותי לבית חולים.

"איך את מרגישה?" פאולו שואל כשמבטו מופנה לכביש.

"יותר טוב , תודה." אני אומרת.
הסתכלתי על תווי הפנים של פאולו , היה קשה לפנות מבט.
לא אכפת לי אם פאולו יתפוס אותי מסתכלת עליו.

"את עדיין לוקחת?" פאולו שואל בהיסוס.

"אף פעם לא הפסקתי" אני אומרת בכנות.

"את מתכוונת להפסיק?" פאולו שואל בדאגה.

"כשאפסיק להרגיש אותו" אני אומרת ומוחה במהירות את הדמעה שזלגה.

"תגידי לי איך אני יכול לעזור לך" פאולו אומר.
היד שלו החזיקה בחוזקה את מוט ההילוכים.

"אני בעצמי לא יודעת איך לטפל בעצמי" אני אומרת בגיחוך קל.
אם אני לא יודעת איך לטפל בעצמי , אז למה שהוא ידע?

כשהגענו לבית חולים ירדתי מהאוטו שלו אחריי שאמרתי לו תודה.

נכנסתי למבנה בית החולים ונכנסתי לחדר של בלה.

מריה ולורנצו היו שם וכשבאתי הם יצאו.

"איך את?" אני שואלת בחיוך ומתיישבת על הכורסא שליד המיטה של בלה.

"אני בסדר" בלה אומרת.

במשך כמה דקות אני ובלה מדברות וצוחקות.

"אני עייפה" אני אומרת לבלה אחריי כמה דקות. מה שהיא לא יודעת שאני מכתוונת לזה שאני עייפה נפשית.
הרגשתי עייפה נפשית מהכל.
מלהרגיש ולחיות.
מאז הפיצוץ הייתי חושבת מה אם אני הייתי אחת מהבנות שנהרגו בפיצוץ.

אחרים יגידו לי תגידי תודה שנשארת בחיים ושזה לא מובן מאליו.
ברור לי שזה לא מובן מאליו שאני חיה ואני פה עכשיו.
אבל חלק קטן בלב שלי הרגיש פספוס.
פספוס על כך שאני פה.

אני מרגישה שאני מנסה להילחם על קיומי כל הזמן.
פעם אהבתי את החיים , הרגשתי כמו ציפור חופשייה.
יכולתי לעשות כל דבר שעלה במוחי , רקדתי , צחקתי , חייתי על הקצה.
אבל אף פעם לא חשבתי שיום יבוא ואני ארגיש שאני לא רוצה יותר את החיים שלי.

אבל הרגע הזה הגיע.

"נוכל להתעייף ביחד" בלה אומרת.

"תזוזי , תעשי לי מקום" אני אומרת ובלה מחייכת , בלה זזה קצת שיהיה לי מקום שנוכל לשכב ביחד על המיטה.

"המיטה הזאתי לא נוחה" אני מתלוננת.

"אני יודעת נכון? אבל זהו מחר אני חוזרת למיטה שלי" בלה אומרת.

"סוף סוף" אני אומרת.

"אני צריכה לספר לך משהו" בלה אומרת.

"זה רע?" אני שואלת מבוהלת.

אהבה מרפאת {2}Where stories live. Discover now