אהבה מרפאת {2}

פרק 27

פאולו ~

תרזה לא עונה לי לטלפון , היא רצתה לחזור מוקדם ממסיבת האירוסין של בלה ואנטוניו.

החזרתי אותה לבית שלה והייתה לי הרגשה שמשהו קרה לה.
אחריי מה שהיא סיפרה לי אתמול , אני יודע שפה זה לא נגמר.

הייתה לי תחושה רעה , אני מראה כמה שיותר שאני בסדר , ואני לא לחוץ.

"מה קרה?" אנטוניו שואל אותי , אנטוניו מכיר אותי הוא יודע שמשהו קרה , לפי שפת הגוף שלי.

"אני צריך לצאת , זה בסדר שאני אלך?" אני שואל.

"כן , בכל זאת כבר המסיבה נגמרה." אנטוניו אומר.

"אתה בסדר?" טיאגו שואל , פאק לא אני ממש לא.
אני לא יודע למה אבל יש לי פשוט הרגשה רעה כלפיי תרזה , כשהיא אמרה לי שהיא רוצה לחזור היא הייתה ממש לחוצה , שעוד שניה היא בכתה.

יש לי הרגשה שזה בגלל כל החיילים שהיו פה.
ואם עד כמה שקשה לה להודות בקול , אני יודע שהיה לה קשה.
כי הם הזכירו לה אותו.

"אני חייב ללכת." אני אומר.

"מזל טוב , בן דוד." אני אומר והולך הליכה שמשדרת כוח ופחד.

אני יוצא מהאולם ונכנס לאוטו שלי , אני נוהג במהירות לכיוון הבית של תרזה.

הנסיעה תיקח לי 40 דקות , גם עם מהירות מואצת.

כשהגעתי רואים מחוץ לבית שהבית היה חשוך , ידעתי שהיא פה לבד.

אני דופק בדלת כמה פעמים.
אבל לא היה מענה , לפניי שעה אני החזרתי אותה , היא אמורה להיות פה.

אני דופק שוב , ובסוף מחליט לפרוץ את הדלת בבעיטה.
הדלת נפלה , אני אבקש שיתקנו להם..

"תרזה." אני צועק , אבל לא קיבלתי מענה.

אני הולך לכיוון החדר של תרזה , החדר שלה היה חשוך , אבל הייתה מנורה קטנה.

אני מחפש את גופה , אבל לא היה רעש קטן וזכר לתרזה.

והחושך לא עזר בכלל , אני מחפש את המתג של האור , וכשמצאתי את המתג הדלקתי.

החדר היה ריק. אני רואה בקבוק של תרופות , הוא היה גמור.

"פאק תרזה!" אני צועק , אבל למי אני בכלל צועק? אני הולך לצד השני של חדרה ואני רואה את גופה חסר הכרה.

אני מתקדם לכיוונה ומתכופף בשביל לבדוק את רמת הדופק שלה.
לא היה.

אני מוציא את הטלפון ומתקשר לטיאגו.

"אני צריך שתבוא לכתובת שאני שולח לך." אני אומר.

"מה קרה?" טיאגו שואל.

"פשוט תבוא כמה שיותר מהר." אני אומר ומנתק את השיחה.

אני מחזיר את הטלפון לכיס של החליפה.
אני מרי אותה על ידי ומוציא אותה מהחדר.