נסיכה קרה

פרק 27🖤

קרולינה:
המיטה ריקה וקרה כאשר אני קמה באור יום שופע, השעה כבר שעת צהריים מאוחרת בגלל השעה בה הגענו למיטה.
אירועי אתמול השפיעו על כולנו והאווירה טיפונת השתנה, אני יודעת כמה מתאו טובע בתוך עבודתו ומעציב אותי שאין ביכולתי לעזור לו. אשקר אם אגיד שאני מופתעת שמתאו לא התעורר לידי, הוא עסוק ועובד בכל דקה חופשית שלו ויוצא שהוא לא ישן הרבה.

אני מותחת את ידיי מעל הראש, על גופי העירום סווטשירט חם של מתאו וחיוך מתפרש על שפתיי.
תחושה קלילה מתפרשת בי, הרגשה שיהיה יום טוב היום מעירה אותי עוד יותר ואני לא יכולה להסביר את התחושה הזאת.
אני מגששת עם כף ידי אחרי הטלפון שנמצא על השידה שליד המיטה עד שאני מוצאת אותו.
מתיישבת בנוחות על המיטה ועוברת על הודעות שקיבלתי עד שאני נתקלת בהודעה ממאסימו.

מאסימו: תשמעי...אני יודע שמתאו לא סיפר לך כלום כדי לא לפתח תקווה אבל עלינו על המיקום של מליסה, נעשה הכל כדי להחזיר אותה.
תהיי סבלנית ואל תפתחי יותר מידי ציפיות למקרה הגרוע ביותר, סומך עלייך שלא תתפרקי.
נתראה בקרוב.

עיניי בגודל של כדור באולינג, הם מצאו אותה.
אני יודעת שאני לא אמורה לפתח ציפיות כי אלוהים יודע מה המפלצת עשה איתה, אבל אני לא יכולה שלא להתהות האם זה היום שבו היא תחזור או לא.
אני קוראת פעם נוספת את ההודעה, רואה שעבר יותר משש שעות מאז שהוא שלח לי את ההודעה והם עדיין לא חזרו ואין לי עוד עדכונים, אני מכרסמת את ציפורניי בתהייה האם לכתוב משהו או להתקשר כי מצד אחד אני אמורה לא לדעת אבל אני כן ולא רוצה להפריע.
אני מחליטה בכל זאת להתקשר למתאו וכמצופה השיחה עוברת לתא קולי.
דפיקה בדלת מקפיצה אותי ממקומי.
״מיס קופר, הקאפו רוצה לראות אותך״ אני שומעת את קולו של אחד השומרים מחוץ לדלת.
זה מעלה בי חשד קטן כי מתאו לא עונה לי כשבדיוק התקשרתי וגם לא כתב לי כלום...
״הוא חזר?״
״לא, הוא בדרך למרפאה, הצוות החזיר את מיס קופר הצעירה והיא בדרך לבדיקה אצל הרופא של המאפיה״
״ה..היא חזרה?״ אבל פה כבר לחשתי
אני יושבת קפואה במקומי כאשר דמעות זולגות מעיניי
לחשוב על זה נראה לי לא אמיתי, אחותי הקטנה חזרה, היא בבית.
אני מתאפסת על עצמי ורצה להתארגן, זורקת עלי דבר ראשון שנקלע לידי ולפניי שאני יוצאת אני לוקחת את אחד האקדחים של מתאו.
תקראו לי דרמטית או משוגעת לא אכפת לי אבל כשאת גרה עם ראש מאפיה הכל אפשרי ואירועים קודמים הראו זאת וגרמו לי לחשוב פעמים ולא לקחת סיכונים מיותרים.
אני יוצאת ויורדת אל קומת הכניסה
״א-אני צריכה הוכחה שהוא אמר לך להביא אותי.״ אני עומדת בביטחון, יותר נכון מנסה, עיניי האדומות מדמעות כנראה לא עוזרות למה שאני מנסה לשדר אבל כמו שאומרים תזייפי עד שתצליחי, אז זה מה שאני עושה.
״כמובן...״ הוא עונה בזריזות.
אני כמובן לא מכירה את כל החיילים של מתאו אבל הוא נראה לי דווקא מוכר.
״סמואל?״ אני שואלת והוא מאשר לי שזה הוא
״לשרותך...״
הוא פותח את הטלפון ונכנס להודעה מראה לי ואני מסתכלת ונראה שזה באמת מתאו, מספר הטלפון זהה לשלו אבל לא מוכנה לקחת סיכון.
״אני אסע לבד, רק תגיד לי מה הכתובת ותביא לי מפתחות לאחד הרכבים של מתאו.״
״כרצונך..״ הוא מיד מבצע ולא מתווכח או ממעיט בערכי.
זה מפתיע אותי חייבת לומר אבל זה לא ממש מעניין אותי כרגע, הדבר שממלא את מחשבותיי זה להגיע למרפאה המזויינת כדי לראות את אחותי.
בכמה דקות זריזות אני נמצאת כבר באחד הרכבים של מתאו עם ג׳י פי אס מולי שמוביל את הדרך אל המקום, נקווה שזה המקום הנכון...
אני מנסה לחייג למתאו אבל הטלפון עדיין עובר אל התא הקולי אז אני מנסה את מאסימו בתקווה שהוא יענה לי וייתן לי מידי כלשהו.
אני כמעט באה לנתק איך שהשיחה נענת וקולו של מאסימו נשמע.
״אתם בדרך?? סמואל עידכן אותך?״ הוא לא מבזבז זמן וישר מגיע לעיניין
״אני-אני נוסעת לבד״ אני אומרת
״למה?״
״מה זה משנה, דבר איתי היא בסדר?״ אני שואלת בקול לא יציב ורועד, רגליי רועדות ומקשות עליי בנהיגה ועיניי שמלאות דמעות מטשטשות לי את הכביש.
״תרגעי ילדה..״
״אני יותר גדולה ממך״ הוא מוציא ממני גיחוך
״מה זה משנה, כולה כמה שנים הבדל״
״נו?״
״היא כרגע מעולפת..״ הוא אומר וליבי מחסיר פעימה.
״תקשיבי לא להילחץ סתם, תגיעי למיקום ואנחנו נדבר, עוד כמה זמן את פה?״
״א..אני מגיעה עוד חמש דקות״ הדמעות אומנם יורדות אבל אני מנסה בכל כוחי לא להישמע כאילו אני בוכה כי אין הרגשה גרועה יותר מלבכות מול אנשים.
שקט שורר לכמה דקות שאני חושבת שכדאי לנתק כשאני שומעת אותו.
״נסיכה שלי?״ קולו הצרוד של מתאו ממלאה את הרכב.
אני לא עונה ופשוט מתחילה לבכות, לא יכולה יותר לעצור את הדמעות ומרשה לעצמי להתפרק, אבל רק איתו.
״יפה שלי, הכל בסדר, הרגע דיברתי עם הרופא מליסה בסדר, חוץ מכמה שפשופים וחוסר בנוזלים היא בסדר״
ליבי נרגע מעט אבל כל הדאגה שהייתה בי, כל החשדות והלילות חסרות השניה בגלל מחשבה על איפה היא יוצאים עכשיו.
אני מגיעה בזמן הזה אל המרפאה ומחנה את הרכב, לפני שאני מספיקה לצאת מתאו כבר פותח את דלת הנהג ואני נמצאת בין זרועותיו.
רגעים ארוכים בהם אני נמצאת בחיבוקו, הוא לא אומר שום דבר אנחנו שותקים אבל גם לא צריך להגיד כלום.
הוא פשוט שם בשבילי.

אנחנו מתקדמים אל החדר שבו מליסה נמצאת, אני פותחת את הדלת ורואה שם את לא אחר מאשר רפאל ש...מנשק את אחותי הקטנה...
״נראה שהפרענו למשהו״ אומר מתאו
רפאל מתרומם מיד וצועד צעד אחורה ובחיוך נבוך?
אני מחייכת בתגובה ובוחרת להיתעלם מזה כרגע
אני מפנה את מבטי למליסה ומתקרבת אליה, רפאל ומתאו עזבו וכרגע זה רק אני ואחותי הקטנה, האור והסיבה לזה שאני חיה עד עכשיו.
אני מתיישבת על הכורסה לידה ומלטפת את שיערה, אני רואה שהיא ירדה במשקל יחסית הרבה, שקיות שחורות מכסות את המתחת של עיניה ועצמות הלחי שלה בולטות.
עורה אדום בכמה מקומות, נראה כמו שפשופים טריים.
ידה מחוברת לנוזלים ועיניה עדיין עצומות.
״תינוקת, אני לא מאמינה שאת פה. את לא מבינה כמה דאגתי לך״ הדמעות לא מאחרות להגיע.
אומנם היא עדיין לא התעוררה אבל אני לא יכולה שלא לדבר אליה כאילו היא כן.
״אני כלכך מצטערת שזה קרה, אני...אני הייתי צריכה לענות לך לדאוג לך יותר, אני מקווה שתוכלי לסלוח לי״ הדמעות ממשיכות לרדת ומתערבבות בפי.
״את החיים שלי מליסה, אני זוכרת איך מהרגע הראשון שהחזקתי אותך אהבתי אותך הכי שבעולם ואני עדיין אוהבת אותך הכי שבעולם, הצלת אותי כלכך הרבה פעמים ואת אפילו לא יודעת את זה. אני מודה לאלוהים אלף פעם ביום על זה שאת פה איתי ואת בסדר״ אני מושכת באפי ומניחה את ראשי על המיטה מחזיקה את ידה הפנויה.
״אני ממש מקווה שאת בסדר ושהוא לא עשה לך כלום...״ אני אומרת בלחישה.
אני שוכבת שם הרבה מאוד זמן עד שאני נרדמת, ופעם הבאה שאני קמה זה כי אני מרגישה תזוזה שמעירה אותי.
״א-את ערה??״ קולי רועד מעט, אני מביטה בפניה, מלטפת עם אצבעותיי בפניה.
״ק-קרולינה״ אני שומעת את קולה הצרוד של אחותי, אני ממהרת להביא לה מים עם קשית.
עיניה נפקחות ואני רואה דמעות זולגות על פניה החיוורות.
״אני פה תינוקת, אני פה״ אני אומרת לה ועוזרת לה לשתות.
לאחר שאני שמה את הכוס חזרה על השידה אני מתקופפת לחבק אותה.
״אני כלכך דאגתי לך, בבקשה תגידי לי שאת בסדר ושהוא לא עשה לך כלום?״ אני שואלת בקול שקט
״אני כלכך התגעגעתי אלייך״ היא מניחה את ידה על ידי, מחזקת כיכולתה את החיבוק שלנו ״אני כלכך שונאת אותו קרולינה, אני כלכך שונאת אותו״
אני מתרוממת ומחזיקה את פניה בין ידיי הרועדות
״הוא ימות אני מבטיחה לך, לעולם יותר לא נראה אותו. אני כלכך מצטערת תינוקת שלי״ דמעות זולגות על לחיי בפעם הלא יודעת כמה.
״את...את לא אשמה, אני אוהבת אותך אחות גדולה״ היא אומרת ומושכת אותי לחיקה פעם נוספת.
היא בבית ואולי לא עד הסוף בסדר אבל היא חיה והיא פה איתי עוד פעם.

_____________
פרק מיוחד והוא מאוד מרגש אותי❣️
תהנו❤️‍🔥