מה אני בלעדיך ..?

פרק 21- נקודת השבר

בתמונה אשלי
״היא..היא לא זוכרת אותי..״ אמרתי מייבב בשנית , הפעם לא כועס .  רק בוהה ברצפה שהדמעות זולגות מעניי.
״אני..אני מצטערת״ אשלי אמרה והשפילה את מבטה גם היא אל הרצפה .
״זה..זה לא פייר״ אמרתי בעוד אני מניח את ראשי על יריכייה של אשלי .
מרים לאחר זמן מה את ראשי ורואה את דמעותיה של אשלי זולגות גם הן מענייה הכחולות .
הושפל מבטי ארצה , על העצב שגרמתי לה כאשר סיפרתי לה.

-נקודת מבט אשלי-

״אני לא יכול יותר ״ הוא אמר לאחר כמה דקות של דממה מסעירה .
הוא הטיח את גופו השרירי והחטוב על גופי הקט . אך לא היה לי אכפת . ליטפתי את ראשו בפעם המאה להיום (נראלי?) , בעוד דמעותיי ממהרות להישטף מעניי וליפול על ראשו שלו.
דקות של דממה עברו להן ככה . דקות של שקט של עצב ואכזה .

״קום״ הכרזתי .
הוא העביר את מבטו אליי עם מבט שואל .
״עוף ממני כבר״ אמרתי בגסות רוח . אך לאחר מכן חילצתי מלחיי את החיוך הכי אמיתי שיכלתי לזייף .
הוא נעמד גם הוא . והתחלנו ללכת לכיוון הדלת .
״למה נעצרת?״ שאלתי כשהוא מושפל עם ראשו לריצפה ועצר בפתח הדלת.
״ו...ואם היא כבר לא אוהבת אותי?״ הוא שאל בעצב .
״היא תזכור ותאהב . ״ אמרתי חיובית ובטוחה בעצמי.
״ו...״ הוספתי מיד . ״איך אפשר שלא לאהוב אותך?״ שאלתי והגנבתי נשיקה לשפתיו .
הוא חייך חיוך שחשף את גומותיו, שהעידו עליו שהוא חייך חיוך אמיתי.

--------------------------------------------

״ברוכים הבאים לבית החולים שלנו״
חיקיתי את השומר שהיה בכניסה בקול מצחיק , במטרה לעודד את ליאון.
הוא חייך חיוך חלש ומזויף .
נאנחתי . מבאס אותי שאני לא יוכל לעשות שום דבר כדי להצליח להעלות לו חיוך על הפנים .

התחלנו ללכת במסדרונות שברחבי בית החולים .
למרות שכל הקירות היו צבועים בצבעים בהירים ונעימים כמו תכלת ולבן ותמונות ממוסגרות וציורים שמעטרים את הקיר . אפשר היה להרגיש גם אז את האפלוליות והדיכאון ששורר במקום.
פנינו פנייה ועוד פנייה . והפעם ימינה , ושם שמאלה .
חדר 101, 102, 103, 104 ... 120.
״הוא נעצר על יד הדלת והביט במספרה .
״מה יש?״ שאלתי ברוך ובעדינות.
״זה המספר שאיחלתי לה להגיע אליו בימי ההולדת שלה בכל הברכות שרשמתי כשהייתי קטן״ הוא אמר ודמעה חמקה מעייניו.
יכלתי לראות אותו שבור . מפנים ומבחוץ.
יכלתי לראות את העניים האדומות מהבכי , שראו עליו כל בוקר ותהיתי למה הם שם . עכשיו, הבנתי.
ואתמול בלילה גם הקשבתי.

-פלאשבק-
״זה ... זה לא יכול להיות ״ מלמלתי לעצמי כאשר הייתי בהלם .
ליאון . הילד הכי מצליח . הכי מצחיק. הכי מקובל . הכי שרירי. הכי חתיך . הכי... מושלם. נשבר .
ואז הבנתי . לכל אדם בעולם יש את נקודת השבר שלו . גם לאדם הכי מוצלח בעולם שברא אלוהים. כמו ליאון לפי דעתי.

הקשבתי בשקט במשך שעתיים ליבבות הבכי שיוצאות מפיו של אהובי. כמה סבל מצטבר אצלו בתוך הגוף שהוא ככ מצליח להסתיר . אך כמו בכל יום, בסופו של יום . הוא לא יכול לשאת את זה יותר . ורק שהוא לבד . לבד לבד . ביחד עם הכרית שנחה על מיטתו , הוא מרשה לעצמו לפרוק , להתפרק ולהישבר. עד שכבר לא ישאר לא כוח, לא אומץ ולא היכולת להסתיר את הכמות האדירה של העצב שהוא מכיל בתוכו .
הצצתי אל חלון חדרו , למרות שידעתי בפירוש שמה שאני עושה לא בסדר . הבטתי בו . איך הוא יושב על המיטה שהדמעות לא מפסיקות לזלוג מעיניו. בחיים לא ראיתי את ליאון נשבר . אולי פעם , פעמיים אבל אף פעם לא ככה. בעודו כותב וכותב על דף ואני מנסה להציץ עוד קצת , ועוד קצת כדי לראות מה הוא כותב . אני לא מצליחה .
ראיתי איך הוא שולף מתחת למיטתו קופסא קטנה , פותח אותה וערמת ניירות נחה לה שם , והוא מכניס גם את הנייר שכתב בו עכשיו.

-סוף פלאשבק-

״קח״ אמרתי . והוא סובב את ראשו אליי.
הוא הסתכל עליי מופתע כשנתתי לו את קופסאת המכתבים שכל יום הוא כתב לאמו בסתר ואף פעם לא העז לתת לה אותם באמת .
״איך היית מסוגלת?!״ הוא צרח במסדרון בעוד הוא חוטף מידי את כל המכתבים אשר ספוגים מדמעותיו ששפך עליהם בלילות .
״אני .. רק רציתי לעזור״ אמרתי והשפלתי את מבטי , בעוד ידעתי, שמה שעשיתי לא היה בסדר .
״זה״ הוא אמר והצביע על המכתבים , אך לא העזתי להרים את ראשי .
״תסתכלי עליי״ הוא הרים את קולו עליי והרמתי את מבטי המבויש.
״זה הדבר היחיד שעוזר לי לפרוק , לבכות , להרגיש שלם . בלי לחשוש שאף אחד יראה ואף אחד יגיד עליי מאחורי הגב . ועכשיו ?!״
הוא הרים את טונו יותר .
״גזלת את זה ממני״ הוא צעק הפנה את ראשו והלך.

״חכה״ צעקתי שהדמעות בעניי.
תפסתי בידו שהחליט להתעלם מקריאתי.
״אני מצטערת , לא התכוונתי לפגוע . רציתי שתעזור אומץ ותראה לה את החוברת שהכנתי לך , ואת המכתבים .. לפני ש.. באמת יהיה מאוחר מדי״ אמרתי והשפלתי את ראשי כשאמרתי את שלושת המילים האחרונות . פרץ דמעות לא איחר לבוא , ואיתו גם החיבוק החם של ליאון, שעטף אותי עם ידיו הגדולות והשריריות. נטמנתי בתוך חזהו השרירי מרשה לעצמי לייבב , ולבכות ולתת אגרופים קלים של כעס , עצב ודיכאון.

״בואי״ הוא אמר וסחב אותי איתו כל הדרך על ידיו עד לחדר 120.