Beauty hurts (!גמור)

•בקבוק בירה•

אם הוא לא היה רודף אחריי והוא סתם היה מחייך אליי את החיוך הזה ברחוב, בחיים לא הייתי מעלה על דעתי שהזר הזה, רודף אחרי נערה כבר כמה רחובות, אפילו הייתי חושבת שהוא נראה אדם נחמד, אולי הוא גם מתנדב בבית אבות או מציל חיות בהכחדה. הייתי מעזה לחשוב שהוא עושה הרבה, כדי שהעולם יהיה טוב יותר. אבל הגורל קבע, שזאת תהיה הסיטוציה שבה הוא יחייך אליי, והוא חייך חיוך אמיתי כי הוא שמח, על כך שלא היה צריך להתאמץ יותר מדי והטרף שלו, אני, הגעתי עד אליו. אני צריכה לברוח, ואני מנסה לברוח. אבל הרגליים שלי בוגדות בי וכושלות מעל משהו שנראה כמו בקבוק בירה. ואני נופלת על הכביש והוא מתקרב אליי, הוא כמעט נעמד מעליי, ולמרות שלא היה סיכוי רב שאצליח לברוח, אני עדיין מנסה, זה יצר ההישרדות שיש בכל אדם, אם תהיו בסיטואציה כזאת, ואני מקווה שלא, תבינו. אני קמה במהירות, ואני מצליחה, אני מצליחה לברוח ממנו, לפחות ככה אני חושבת עד שאני מרגישה שהוא תופס לי את גב השמלה ואיתה ביחד, הוא תופס את רצועת החזייה השחורה שלי. ואז תוך כדי שהוא מחזק את אחיזתו בי, ואני מרגישה את אצבעותיו ננעצות בבשרי, אני מסתובבת אליו ומנסה לפגוע בעיניו עם הציפורניים החדות והמעוצבות שלי, אני מנסה לשרוט את הפרצוף שלו אני אפילו מנסה לתת לו ברכית לביצים, כמו שלימדו אותי פעם בשיעור הגנה עצמית. אבל כלום, הוא נראה פחות חסון משני הגברים האחרים שירדו מהמסחרית ותפסו את סאמר, אבל לא היה כל ספק שהוא מאומן היטב, כי לא משנה מה אני עושה וכמה אני פוגעת בו נראה שכלום לא מזיז לו, הוא מתחמק במהירות מכל מכה שניסיתי להנחית עליו. ואז הוא תופס ביד אחת, את שתי ידי שנראות כצימוקים ליד היד הגדולה והחזקה שלו, הוא מסובב אותי כך שאהיה עם גבי אליו ולא אוכל לפגוע בו, או לפחות לנסות. הוא מצמיד אותי אליו כך שאני לא מצליחה לזוז,  שקועה בגופו המזיע והמסריח מאלכוהול. הוא מצמיד את מרפקיי לגבי העליון מה שגורם לכאב להציף אותי. "תעזוב אותי בהמה!, הצילו!!" אני מתחילה לצעוק ולצרוח, בשארית כוחותיי, הוא מצמיד את ידו השנייה והמזיעה אל פי ומכסה אותה, ואז הוא מצמיד את פיו אל אוזני והרגשתי את נשימתו החמה, כשהוא נשם בכבדות על אוזני, "אני לא רוצה להכאיב לך יותר ממה שצריך, אז אני מציע לך להירגע ולבוא איתי מיד," הוא אמר,  "עכשיו אני אשחרר אותך ולא כדאי לך לנסות לברוח," לאחר היסוס קל, הוא משחרר את אחיזתו בי, אך עדיין לופט בחוזקה את ידי הימנית, בכוח שגורם לי למעוד כשהוא מתחיל למשוך אותי אחריו. "יש לי אקדח, ושנינו נעדיף שלא אצטרך להשתמש בו, נכון סקיי?" הוא אומר, ומתחיל להוביל אותי ברחוב. "למה אתם עושים את זה?!" אני שואלת בתחינה. דמעות מצטברות בארובות עיניי, "בקרוב תדעי," הוא אומר, "יש לך ניחושים?" הוא שואל ומתחיל לצחוק בקול, הוא שיכור. אני כבר בוכה, לא אכפת לי שידע שאני מפחדת, כבר לא אכפת לי כמה האיפור שלי ימרח, יכול להיות שזה הבכי האחרון שאני אבכה אי פעם, מה עוד יכולתי לעשות, כשאני בקושי מסוגלת לזוז. באותו רגע, כשנגררתי אחריו וידי כאבה מאחיזתו, לא תהיתי איך הוא יודע את שמי, ולא קיללתי את אלוהים, על זה שכל הערב הזה נהרס, באותו רגע, קיללתי את האדם שזרק את בקבוק הבירה שעליו מעדתי, אם לא הוא, הייתי עכשיו חופשיה.