אני ממשיכה להסתכל עליו, על האיש המחייך הזה בלי להוציא הגה, הוא נראה בגיל החמישים לחייו, ולפי החליפה היקרה שהוא לובש אני די בטוחה שהוא הסיבה לכך שאנחנו כאן. כשהוא רואה שאני לא מתכוונת לענות לו הוא פונה לאנשים בשחור "תוציאו אותם, את סאמר תיקחו לקאס וסקיי תבוא איתי" הוא בטוח הבוס, האיש ששולט על הכל, כי האנשים בשחור כמו כלבים שמקשיבים לבעליהם, מקפצים לתוך תא המסחרית ולוקחים את סאמר מידי, בעדינות יתר שלא ראיתי מעולם, ואז האיש שקודם אעלה אותי למסחרית תוך כדי שהוא מאיים ומכאיב לי, מציע לי את ידו כמו ג'נטלמן אמיתי. דפוק. אני מתעלמת מידו, קמה, ויורדת מהמסחרית בכוחות עצמי. אני מספיקה לראות את המבט שהאדם בחליפה מחליף עם האנשים שלקחו את סאמר, מבט של אזהרה. "לאן הם לוקחים אותה?" שאלתי את האיש בחליפה, ממש רגע לפני שהקאתי לו על הנעליים. הוא קפץ הצידה בכדי לחמוק מהנוזל הסמיך שיצא מפי, ללא הצלחה, הנעליים שלו שנראו גם הן יקרות להחריד, כוסו בקיא שנבע כנראה מכל מה שקרה הלילה, בנוסף לכל מה ששתיתי לפני. בעוד אני מתכופפת עדין, מנסה למחות את הדמעות שזלגו מהצריבה שהרגשתי בגרוני,
אחד הגברים התכופף וניקה לו את הנעליים,
כן, זה הבוס. אני מחייכת לעצמי, פה ברגע הזה אני מרגישה שזאת הנקמה שלי, לא נקמה מתוקה, אבל נקמה. כשהאיש סיים לנקות את נעליו של הבוס שלו הוא ניגש אליי והביא לי מגבון, האיש בחליפה חייך אליי "זה בסדר, זה קורה לכולם" הוא אמר והתחיל ללכת, "אתה מתכוון, לכל מי שאתם חוטפים?" אמרתי, באותו רגע הבנתי, שבחיים לא הרגשתי מלאת אומץ כל כך. בחיים לא עברתי משהו שגרם לי להרגיש שאני צריכה בכלל אומץ. אבל הנה אני, מדברת ככה למישהו שבנקישת אצבעות יכול להרוג אותי.
הוא עוצר, ומסתובב אליי. "סקיי את אמיצה, אמיצה מדי, ואני מציע לך לשקול כל מילה שאת אומרת, או שלא תאמרי כלום" הוא אומר,אני לא מרגישה שזאת הצעה, זה איום.
"אתה יכול להסביר לי מי אתה? או מה זה המקום הזה? או מה אני עושה כאן?" הסתכלתי עליו, מתחננת לקצת ידע, לקצת הבנה. "אני טאקר, טאקר אדמונד ועוד מעט תדעי מזה המקום הזה, ומה שאת עושה כאן? את תדעי ממש בקרוב, יפתי. "הוא אומר ומחייך אליי כאדם שחולק עם רעהו סוד, רק שאני לא רעהו ובטח שלא מבינה על מה הוא מדבר. האיש שרדף אחריי באותו לילה נכנס לחדר. וכשהוא רואה אותי, הוא מהסס. "סקיי, אני מניח שכבר פגשת את דוסון?" דוסון, עכשיו יש לו שם, משהו שאיכשהו הופך אותו לאנושי. "כן, הוא זה שתפס אותי" אני אומרת בגועל שאני מקווה שדוסון יכול לשמוע. "דוסון הוא היורש של... החברה נקרא לזה?" הוא אמר כשהוא טופח על כתפו, בגאווה. "היורש?" שאלתי. "דוסון הוא בני יחידי, את עוד תכירי אותו לעומק, נכון דוסון?" הוא אמר לא מבין כנראה שבנו בכורו אמר לי שהוא 'רק אדם שמשלמים לו כדי שיעשה דברים' הסתכלתי עליו המומה, על דוסון, בלילה הוא אפילו לא אמר לי איך קוראים לו. דוסון הבין כנראה את מבטי, כי הוא לוחש משהו באוזנו של אביו, שמבלי לומר מילה יצא מהמקום בו היינו, אני אפילו לא יודעת מהו אמור להיות, פשוט אולם ענקי לבן שרק אנחנו, אני ודוסון והמסחרית נמצאים בו, ויש דלת, דלת כמו של כספת ענקית מברזל או פלדה.
דוסון הסתכל עליי וסימן לי עם ראשו לבוא אחריו, יצאנו דרך דלת הברזל ממנה יצא אביו לפני רגע. נכנסנו למסדרון מלא דלתות, חצי מהמסדרון נראה כמו מסדרון של בית חולים ואילו החצי השני נראה כמו מסדרון של בית מלון. דוסון הולך ישר, דרך מסדרון בית החולים. הוא הולך ישר ולא נכנס לשום דלת עד שהגענו לסוף המסדרון, בו היתה דלת שונה. דלת מזכוכית, מעוטרת בסלסולים לבנים. דוסון פותח את הדלת ואנחנו עוברים דרכה, נכנסים לגן מלא פרחים ועצים, זה יפייפה, יש שם עצים וצמחים מטפסים שטיפסו על הקירות, ויצרו צורות ותמונות. ובאמצע הגן יש ספסל לבן. דוסון מתיישב עליו ומסמן לי לשבת לידו. אני לא רוצה שתטעו, לא שכחתי ולו לרגע, איך הגעתי לאותו מקום, או מי זה האיש הזה, הדוסון הזה, שיושב לידי עכשיו. שנאתי אותו בכל ליבי, אבל מה אני אמורה לעשות? לנסות להרוג אותו? לנסות לברוח? ומה יקרה אז?
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Acciónסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
