"תענה לי, עכשיו." אני אומרת בלי שום פחד,
בלי פחד שניתן לראות לפחות, בתוכי אני מתה מפחד, מהלא נודע, ממה שיבוא אחר כך. ממנו. הוא מסתכל עליי, וממלמל משהו. "מה אמרת?" אני שואלת, מה הקטע שלו?
הוא חוטף מישהי ולא בטוח בעצמו, נראה שהוא לא יודע מה קורה בכלל, נראה כאילו הוא אדם שונה עכשיו, כאילו יושב לידי מישהו אחר. "אמרתי שאני לא יודע סקיי!" הוא אומר ומרים את קולו, נראה שהוא אובד עצות, ממש כמוני ומבולבל אפילו יותר ממני. "מה זאת אומרת, 'אני לא יודע'?!" אני מסתכלת עליו בהלם. אני בשוק. איך זה שהוא חוטף מישהי בלי לדעת למה?! "סקיי, אני לא יודע מה יקרה לכן, אני רק אדם שמשלמים לו כדי שיעשה דברים" הוא אומר, כאילו הוא מספר שהוא עובד בפיצרייה, כדרך אגב. "אז אתה חוטף אנשים?! כדי שישלמו לך?! יכול להיות שיהרגו אותנו!" אני נעמדת וצועקת עליו,
מתכננת לאיזה כיוון לברוח. אני עדיין מסוחררת אבל מוכנה לנוס על נפשי. כשהוא, לא עומד על המשמר, יהיה קל יותר ויהיה לי יתרון עליו. אני מצליחה לבלבל אותו יותר משהייתי מבולבלת בעצמי, זה מוזר, בחיים לא ידעתי שתהיה לי סיבה לצעוק ככה, אבל הנה עכשיו, אני מרגישה כאילו אני מסבירה לילד בגן למה אסור להרביץ. "סקיי, תרגעי!" הוא נעמד במהירות וצועק עליי בחזרה, כאילו יש לו זכות בכלל, כאילו הוא זה שחוטפים עכשיו. הוא מסתובב לרגע, כנראה כדי להירגע, הוא מתקדם שני צעדים ממני ואני יודעת שזה הרגע, שאם עכשיו אני לא אצליח לברוח, רוב הסיכויים שהוא יירה בי. אני מתחילה לרוץ. לא לוקח לו הרבה זמן להבין מה קורה. הוא רודף אחריי, אני בורחת והוא ממש אחריי. אני רצה מהר, אבל גם הוא, אני מתכוננת כל רגע להרגיש את הקליע שיפגע לי בראש, אבל כל עוד אני לא מרגישה את הקליע הזה, אני רצה, כמו שבחיים לא רצתי. אני לא מכירה כאן את הרחובות וכנראה שגם הוא ויש בזה משהו טוב. אבל כשאני מגיעה למבוי סתום, אני מצטערת שבכלל ניסיתי לברוח, עכשיו הוא בטוח יהרוג אותי, בטוח שאני ארגיש את הקליע. הוא מתקרב אליי, "תתרחק ממני!" אני מתחילה לצעוק, "הצילו!" צעקתי לאויר, לאויר הריק שעומד סביבי. לאויר שיהיה העד היחיד למותי. אני בוכה, והדמעות שוטפות את פניי עד טיפת המסקרה האחרונה שנשארה על הריסים שלי. הוא מתקרב אליי, כשאני מביטה אחורה אני רואה שיש צער בעינייו. ואני מבינה שהוא בכלל לא רוצה לעשות את זה, הוא לא רוצה לחטוף אנשים. "בבקשה,.." אני בוכה, "אתה לא חייב לעשות את זה, בבקשה..." אני מתחננת. אני בוכה מרוב פחד, לא חשבתי שככה אמות. תמיד ייחלתי לעצמי משהו שליו יותר. אבל הוא עדיין פה והוא עדיין מתקרב, אני מסתכלת עליו ומתרחקת, מחפשת אחר מישהו או משהו שיגנו עליי.
אבל כלום יש פח אשפה לידי, וזבל זה לא מה שיבריח אותו. וכמו שקורה בסרטים, כשהקורבן רואה את כל חייו עוברים לו מול העיניים. ככה זה היה, ובאותו רגע, אני מבינה כמה החיים שלי היו חסרי משמעות, ועכשיו אני גם אמות חסרת משמעות, פעם ניסיתי לדמיין את המוות שלי, אבל אף פעם לא דימיינתי שאני אלחם ככה במוות, אני עכשיו אמות. אבל אני אמות גאה על כך שניסיתי.
ניסיתי לחיות, וזה היה משמעותי מספיק, לחיים שלמים. אני עוצרת ומסתובבת אליו. נמאס לי לברוח.
הוא מוציא אקדח.
והוא מכוון.
ובלי שום רעד, ובלי להסיט את העיניים הוא לוחץ על ההדק.
ויורה.
כאב דוקר את גופי ואני נופלת על אדמת סמטה חשוכה.
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Acciónסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
