עיניים אפורות פתאום ננעצו בי, אני רואה את הספק, את חוסר האמון, ואז את החיוך שמגיע עד לעיניים, "את יכולה לצאת עכשיו אני לא מפלצת", אוי שיט, חשבתי שהוא לא רואה אותי, אני מרגישה שהוא מסתכל עליי אבל לא רואה אותי, אני רואה אותו מוציא בגדים מהארון והולך לכיוון החדר שלו, "אני מחכה לך כאן, אנה" אנה? האנה? כנראה הוא מדמיין או הוזה, כי הוא רואה אנשים מתים. כנראה הוא לא יודע שהיא מתה. וכנראה שהוא לא באמת ראה אותי. אבל מה לעשות? טוב, אין סיבה להשאר כאן, הוא יחזור אם אני לא אצא אז עדיף שזה יקרה עכשיו. אז אני קמה ויוצאת ממקום מחבואי לכיוון חדרו, אני רואה אותו עומד מול קנבס גדול, הוא מצייר. הוא מצייר עם הידיים ומורח צבעים על כל הדף, הוא מסתיר לי את מרכז הדף אבל ממה שאני מצליחה לראות, אני רואה צמחים מסביב. "למה התחבאת בארון?" הוא שואל מבלי להסתובב, אני לא עונה, מה אני אגיד? 'ברחתי וזה לא רצוני שיתפסו אותי' פחות. הוא בטח עדיין חושב שאני אנה, אולי בעצם יש עוד אנה, אין אנה אחת בעולם ובטח אין רק אנה אחת שנחטפה. "אנה?" הוא שואל לפני שהוא מסתובב. "איפה את עומדת?, אני לא שומע אותך. " הוא מסתל מסביב לחדר מדלג עם מבטו מעליי וממשיך להסתכל מסביב. אני מטומטמת, טיפשה, דפוקה, בגלל זה הוא הסתכל עליי ככה כשהייתי בארון, הוא עיוור, אני יכולה לצאת עכשיו מהחדר והוא לא ידע שהייתי פה. אבל אני לא יודעת גם ככה לאן ללכת, ואני סקרנית. "אממ, אני לא אנה" אני אומרת וחיוך גדול עולה על פניו, לא ההבעה שהייתי מצפה לראות מזה שיש לו מישהי זרה בחדר. "את זה אני שומע," הוא אומר ומסמן לי לשבת על הכיסא, כנראה שהוא ממש יודע איפה נמצא כל רהיט בחדרו. הוא מפנה לי את גבו וחוזר לציורו. "אז ספרי לי מי את," הוא אומר, אני שומעת שהוא מחייך, משהו בו מוזר, או מוכר. "ואת לא צריכה להתבייש, או לחשוש" הוא אומר ברכות, כנראה שהוא לא מקבל אורחים רבים. אני מתיישבת על הכיסא, מעניין אותי מה הוא מצייר, מהמקום בו אני נמצאת אני לא רואה כלום חוץ מאת שערו הבלונדיני והחולצה הירוקה שלגופו עכשיו, רק מדגישה את מה שראיתי כשהיה בלי חולצה. "אממ אני לא יודעת מה להגיד" היה כל מה שהצלחתי לומר, אני שומעת אותו מגחך, "אז נשחק משחק, אני אשאל שאלה ואת תדעי מה לומר וכך תספרי לי מי את, אם תרצי תוכלי לשאול אותי שאלות, אבל בואי נתחיל בשם שלך?" זאת שאלה שאין לי בעיה לענות עליה, אבל הדרך שבה הציע את רעיונו, גרמה לי לחשוב שהוא הציע את הרעיון הזה להרבה אנשים. "סקיי," אמרתי, ואז שאלתי, "ואיך קוראים לך?" חיכיתי שהוא יענה, הוא מהסס. הוא שוב מסתובב ונועץ את מבטו בי, הפעם הוא יודע היכן אני נמצאת, החיוך שלו גדול עד כדי כך שאני לא רואה את עיניו, שעכשיו נראות ירוקות, "אז אנחנו ממש השמיים והים, קוראים לי סיימון אבל אני אוהב שקוראים לי סי, את יכולה לבחור איך בא לך לקרוא לי" החיוך שלו מדבק ובלי לשים לב גם אני מחייכת חיוך רחב. "אז, סקיי מעניין אותי לדעת מה עשית בארון של עיוור" הוא אמר וחזר לציורו, עדיין מסתיר אותו. "אז קודם תאמר לי מה אתה עושה פה ואז אני אוכל לדעת מה לספר לך," שמעתי אותו מגחך, הוא שוב מהסס. "אני נולדתי פה," הוא אומר, ומשאיר את פי פעור ממש כמו אנה, מה שמחזיר אותי לנושא הזה. "איך אתה מכיר את אנה?," רציתי לומר שהיא מתה, אבל קודם אני צריכה לדעת מי הוא, הוא מסובב את ראשו אליי ומביט לא מביט בי מבט עצוב, אני כמעט מצליחה לראות את מחשבותיו מתרוצצות בראשו, חושב אם לספר לי או לא, ואז כשהוא פוצה את פיו ומדבר, אני בהחלט מעדיפה שיפסיק ושלא ידבר, "אני אבא שלה, סקיי, לא דוסון, אני יודע שאת נחטפת כדי להתחתן עם אבא שלי, אבל דוסון שיקר לך ברוב הדברים שאמר," הוא מסתובב אליי ומתקדם, הוא מתיישב על הכיסא שמולי, בצידו השני של השולחן, דבר שחושף בפניי את הציור שעבד עליו עד עכשיו, יש בציור על נוף יער ועצים, שלוש דמויות, הראשון זה סי, שנראה מחזיק ביד קטנה, יד ששייכת לאנה, אנה שנראית בתמונה קטנה יותר מהגיל בו הכרתי אותה, ומהגיל בו מתה. הדמות השלישית היא אישה קטנה ויפה שדומה מאוד לאנה שהכרתי, הרגשה כלשהי גורמת לי לחשוב שהדמות השלישית זאת סופי. מה לעזאזל קורה כאן? למה אני אמורה להאמין?
~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°
היי בנות!
הייתי אמורה להעלות פרק ביום חמישי אבל הייתה בעיה, ולכן לא יכולתי.
אז... מי אתן חושבות שהוא האבא האמיתי של אנה?
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Actionסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
