Beauty hurts (!גמור)

חתונה

"אנה את מכאיבה לי!" אני צועקת כשהיא מושכת לי בשיער כדי לאסוף אותו לקוקו גבוה ואדוק מדי. "איך הולך המשפט הזה? כואב להיות יפה? אז תסבלי בשקט" היא אומרת תוך כדי, שהיא מהדקת את השערות הסוררות בסיכות. איך זה שילדה בת 8 יודעת כל כך הרבה?. תוך כדי שהיא מתעסקת עם השיער שלי מהבוקר, אנחנו מדברות הרבה, על מה שהיא רואה שקורה כאן, על דוסון, על אמא שלה. "מי טיפל בך כשהיית קטנה?" אני שואלת, כשאני מעוותת את פרצופי מכאב.
"אני זוכרת שדוסון בעיקר, אבל אני דואגת לעצמי בעיקר אני ישנה איפה שאני רוצה, אבל אין פה עוד אף אחת בגילי, כל המשרתות עקרות ולא יולדות ילדים, הן אפילו לא נשואות" היא אומרת  תוך כדי שהיא מתחילה לסלסל את שערי. "אז אין לך חברות?", אני נדהמת מההתקדמות של התסרוקת שהיא עושה לי. "לא...גם אין לי כל כך זמן לזה, לשחק עם ילדות בגילי, יש לי הרבה עבודה"  דמעות מצטברות בעיני, ילדה בגילה לא צריכה לחשוב ככה, וממש לא צריכה לדבר ככה, ילדה צריכה ללכת לבית הספר, ולשחק עם בובות ומכוניות כשהיא רוצה, אבל לעבוד? זאת לא מציאות נורמאלית, טוב שום דבר ממה שקורה במקום הזה הוא לא נורמאלי. "אני אהיה חברה שלך" אני לוחשת לה, מוחה דמעות מזוויות עיני, משתדלת שהיא לא תשים לב, היא לא עוצרת לרגע מעבודתה. "באמת?" היא מסתכלת עליי דרך המראה, ואז אני רואה את זה, מבט של ילדה, שמלאה בתמימות, חום ואהבה.
אני מהנהנת כלפיה, והיא מחבקת אותי, היא מתחילה לבכות אל החזה שלי ואני טופחת בעדינות על גבה. אני מושיבה אותה עליי ומחבקת אותה. "אף פעם לא היו לי חברות" היא אומרת תוך כדי בכי. "אל תדאגי, עכשיו אני פה" אני מביטה בה ומחזירה לה בחיוך,
כשאני אברח אני אקח אותה איתי, ואני אגדל אותה. "תודה" היא אומרת ומחייכת, וחושפת את הגומה היפה שלה. "עכשיו בואי נסיים לארגן אותך" היא אומרת וקמה כדי לסיים את התסרוקת. היא מסיימת די מהר ועוברת לאיפור, אני מבקשת ממנה לאפר בעדינות. זה לא קורה, ואז כשאני מסתכלת במראה אני לא מזהה את עצמי. השיער לא אסוף צמוד כמו שחשבתי, היא הדביקה לי תוספות, ולמרות שאני יודעת קשה להאמין שילדה בגילה עשתה את מה שאני רואה מולי. היא מוסיפה לי פרחים לבנים, ועושה תיקונים אחרונים באיפור, היא עוזרת לי ללבוש את השמלה שבחרתי ואז שתינו עוצרות מול המראה, היא מסתכלת על התוצאות שיצאו מהעבודה הקשה שלה, ואני מסתכלת על האישה הזרה שעומדת מולי, אני לא נראית כמו עצמי, אני...יפה. אני מרגישה כמו בחלום, אני עומדת להתחתן, ואני נראית כמו כלה אמיתית, וזה היה החלום שלי כל חיי מאז שהייתי ילדה, להתחתן, אבל עם האחד שאוהב, ועם מי אני מתחתנת?  עם מישהו שחטף אותי. שאני לא מכירה. דפיקה על הדלת קוטעת את המחשבות שלי, ואז אני שומעת את רשרוש המפתח. "אפשר להיכנס?" אני שומעת את קולו ואז אני גם רואה את ראשו של דוסון מציץ. "כן, אנחנו מוכנות" אנה אמרה. הוא נכנס וכשראה אותי הוא נעצר,  "וואוו" הוא אומר, מעביר עליי את מבטו מכף רגל ועד ראש, מה שגורם לי לאי נוחות, ולהרגשה ההיא בבטן, אני מנסה ללחוץ על הבטן בניסיון להרגיע אותה. "זה וואוו טוב או רע?" אנה שואלת אותו, מקווה שיחמיא לה על יצירתה. "זה וואוו, היא נראית מדהים" הם מדברים עליי כאילו אני ציור שהיא עשתה בגן. "תודה, גם אתה נראה...בסדר" אני אומרת מנסה לשלוט בסומק שעולה על פניי. "זהו? רק בסדר?" הוא שואל וצוחק. "פשוט.. לא חשבתי שאתה גבר של חליפות" אני אומרת בהתגוננות, הוא נראה מדהים, הוא לובש חליפה שחורה, שכנראה הייתי צריכה למשכן את הבית של ההורים שלי כדי לקנות משהו כמוה. "טוב, גם אני לא חשבתי שאני גבר של חליפות, עד עכשיו" הוא אומר וצוחק שוב. "אנה למה את לא מתלבשת?" הוא שואל אותה. "המדים שלי לא מספיק יקרים לטעמך?" היא שואלת בצחוק. "טוב אני חושב שאולי זה יתאים יותר..." הוא אומר לפני שהוא יוצא החוצה וחוזר עם שמלה אדומה וקטנה. "זה בשבילי?" אנה שואלת בהלם למרות שהיא כבר יודעת שכן. "מאחר וזה לא עולה עליי..." הוא אומר כשהיא מחבקת אותו חזק, ואז היא חוטפת את השמלה מידו ורצה לכיוון השירותים, כשהיא מנגנת את המילה 'תודה' כמה פעמים. "איך את?" הוא שואל ממשיך לחייך בגלל אנה, הוא מתעלם לגמרי מזה שאני בוהה בו, כל הזמן הזה. "אממ אני מתחתנת עם מישהו שחטף אותי... ללא רצוני...זאת שאלה רטורית נכון?" אני שואלת, וכשהוא צוחק גם אני מחייכת. "את מאוד צינית, או שאת סתם מעצבנת?" הוא שואל.
" אני יותר אוהבת את האופציה של המעצבנת" ואז אנחנו סתם עומדים שם, מחייכים אחד לשני כשבלי ידיעתו הבטן שלי מתהפכת. "זה היה ממש נחמד מה שעשית בשביל אנה" אני מרגישה שקולי נצרד. "כן, אני אוהב אותה" הוא מחייך, "גם היא אוהבת אותך" אני אומרת מנסה להבין מה הפרצוף האטום שלו אמור להביע. "בגלל שהיא לא מכירה אותי באמת" הוא אמר לבסוף. "אני חושבת שאתה מי שאתה בוחר להיות, וכשאתה איתה אני חושבת שאתה במיטבך,"
אני אומרת במלוא הכנות, "אני לא מכירה אותך באמת, אבל ממה שהספקתי לראות, אתה רגיש וטוב, ואתה מקריב בשביל אנה הרבה, ואתה אוהב אותה, וזה מה שחשוב"
"נו מה אתם חושבים?" אנה מצחקקת באושר של ילדה קטנה שזה בעצם מה שהיא וכך היא בעצם אמורה להתנהג. "מדהימה" דוסון אומר מבלי להוריד את מבטו ממני, הוא מחייך אלי בהכרת תודה. "אנה את יפייפיה" אני אומרת מה שגורם לה לעשות סיבוב גאווה. אני ניגשת אליה ומפזרת את שערה  אני עושה לה צמה רופפת, ומורידה משערי את אחד מהפרחים שהיא שמה לי ותוקעת אותו בשערה. "את מושלמת" אני אומרת לה, היא מחבקת אותי ויוצאת מהחדר. "נראה שהתחברתן" הוא אומר ומסתכל עליי. "כן היא ילדה מדהימה, והיא לא טיפשה, היא תבין שאתה אבא שלה, ועדיף שאתה תהיה זה שיספר לה", מבטו מרצין ומושפל אל הרצפה "אני יודע, אבל אני חושש ממה שאבא שלי יעשה אם הוא ידע שהיא יודעת" אני מהנהנת ומסתובבת לכיוון המראה כדי להסתכל על עצמי שוב. "באתי לכאן להביא לאנה את השמלה, ולהכין אותך, יהיו הרבה אורחים ואת צריכה לדעת מה להגיד" הוא נעצר לרגע, והסתכל עליי הוא מתקדם לכיווני, ונעמד לידי מול המראה. "בסדר, למי אני אצטרך לשקר וכמה?" אני שואלת, לא אוהבת את זה שבני המשפחה שלי יחשבו, שאני אוהבת גבר שאני לא מכירה. "סקיי זה לא צחוק" הוא שם את ידו על כתפי והפנתי את מבטי אליו, הבטן שלי אוכלת את עצמה, אני מרגישה שיש בתוכה הרבה כדורים שמקפצים בתוכי, קפיצים.
"את כנראה לא מבינה, אבל אם תעשי טעות אחת, הוא יהרוג אותך, ואת כל המשפחה שלך, גם החברה שלך תהיה, אוליביה"
אני לא מכירה שום אוליביה. "מי זאת אוליביה?" אני שואלת. "אה אמ סליחה, סאמר" הוא אומר, נראה שהוא מתחרט על מה שאמר. "למה קראת לה אוליביה?" אני מסתכלת עליו במבט חשדני. הוא נאנח, "סאמר היא אחת מהסוכנות שלנו"