"תעזוב אותי, די!" אני צועקת כשאני מצליחה להיפרד ממנו בדחיפה, הוא נושך את שפתיו ומתקרב אליי, מצמיד אותי לקיר שליד המיטה, ונושף אליי בכעס, "בקרוב סקיי, אנחנו נהיה נשואים, יש לי כבוד אז אני אחכה עד אז, אבל אז, יקירתי, אעשה בך כרצוני" הוא אומר לפני שמדביק לי נשיקה רטובה על השפתיים, ואז הוא יוצא וטורק את הדלת, לא הופתעתי כששמעתי את המפתח שנועל את הדלת אחר כך, אני רצה לחדר המקלחת, המרווח מאוד, אני פותחת את מכסה האסלה ונעמדת מעליה, אני מרגישה שהקיא עולה בגרוני ומתקשה לצאת, יש לי תחושת צריבה מרוב גועל, בכל הגוף, בגרון, בבטן, העיניים שלי צורבות. אני מתיישבת על מרצפות החדר, ובוכה. מה עוד ביכולתי לעשות? למה זה קורה לי? אני לא מבינה כלום ממה שקורה כאן, חשבתי שאני אמיצה, וניסיתי להאמין בזה, להיות כזאת, להיות אמיצה, אבל מה זה אומר בכלל להיות אמיצה?, פעם חשבתי שזה פשוט לעמוד על העקרונות שלי, להאמין בטוב, שיש טוב, שיש אנשים טובים, להיות כזאת, להיות טובה. בטח ההורים שלי לא מבינים איפה אני, הם בטח ממש דואגים לי לא התקשרתי אליהם בחזרה, אחרי שאמרתי שאעשה זאת. אני כל כך רוצה להיות שוב קטנה עכשיו, להתחפר בזרועותיה של אמא, לברוח למיטה שלה כשיש סופת רעמים. אבל לא, עכשיו אני פה, על רצפת אמבטיה, נקיה מדי, אמבטיה שכנראה ידעה לפני שאני עומדת להגיע לכאן. אני בוכה, עד שלא נשארות לי דמעות בגוף. אני קמה, לשטוף את הפה, יש פה מברשת ומשחת שיניים. אני מצחצחת שיניים, ויורקת. אני שומעת את רשרוש המפתח בדלת, כשאנה נכנסת, אני חושבת אולי לחטוף לה את המפתח מהיד, אך דוסון נכנס אחריה. כנראה ידעו שאני אחשוב על זה, "סקיי, את צריכה לבחור שמלה למחר, אנה תעזור לך, וצריך שתדעי שהחדר שממול הוא שלי, למקרה ותחשבי לנסות לעשות משהו טיפשי" הוא אומר ומתחיל לסגור את הדלת. "למה שאני ארצה לעשות משהו כזה?" הוא עוצר ומסתכל עליי, ועמדנו שם, מסתכלים אחד על השני, בשתיקה מביכה, ואף אחד לא מזיז את מבטו, הרגשתי שאני במן מלחמת מבטים.
"אז...שנבחר שמלה?" אנה אמרה, שוברת את השתיקה, "או שאתם מעדיפים להזדקן עם המבטים המשונים האלה על הפרצוף שלכם?" לשנינו נפלט צחוק לשמע אמירת הקטנה הזאת, ואז דוסון יצא החוצה, אני מופתעת כשאני לא שומעת את המפתח שנועל את הדלת, אבל אז זה הגיע, כנראה דוסון התלבט אם מה שאמר ישאיר אותי בחדר. שנינו יודעים שלא. "אז חשבת על כיוון מסוים?" אנה שואלת אותי כבר בתוך חדר הארונות. "חשבתי על מה?" אני שואלת, נפעמת משלל הצבעים שיש בארון הזה, הארון שלי. "על השמלה שלך..." היא שואלת מסתכלת עליי בבחינה, כנראה לא בטוחה אם אני מקשיבה או לא, "את באמת חושבת שאני אחשוב ואבחר שמלה לחתונה שאני לא רוצה?!" אני שואלת אותה בהלם, היא מתייחסת אליי כאילו אני כלה נרגשת שבאה לחנות שלה כדי לבחור שמלה. "אני מצטערת, אנה, אבל כל זה קשה לי מאוד" אני אומרת, כשדמעות נכוות בעיניי, עוצרת פעימה כשפתאום אני מרגישה את ידיה נכרכות סביבי, לחיבוק חזק, מילדה שנראית כל כך חלשה ושברירית. ואז זה קורה, שתינו מתחילות לבכות אל רצפת חדר בארונות. מחובקות, לא נפרדות אפילו לרגע. היא מושיטה לי חבילת מגבונים שיש שם ואני מודה לה בהנהון ראש. "אנה, מה את עושה כאן?" שאלתי אותה, "איך הגעת לכאן? גם אותך חטפו?" אני שואלת, שוב כדי להיות בטוחה שהיא תבין שאני שואלת אם המצב שלה כמוני. "אמא שלי היתה כאן, נולדתי כאן, היא מתה בלידה" אני מסתכלת עליה בהלם, "אוי אנה אני מצטערת" היא מחייכת אליי בחביבות. "זה בסדר לא יכולת לדעת" היתה שתיקה, אבל אני רוצה לשאול אותה, איפה אבא שלה, "היא היתה בת 16 כשהביאו אותה לכאן, אף פעם לא הסכימו לומר לי למה הביאו אותה לכאן, או מי זה אבא שלי, אבל מתייחסים אליי יפה פה, למרות שלפעמים אני מפחדת, כי אני רואה מה עושים לבנות אחרות שמגיעות לכאן, וסקיי, את צריכה להבין שמצבך מאוד טוב כאן, ואם את רוצה לברוח, תצטרכי לשכוח מזה כי את לא תצליחי, הם יהרגו אותך, כמו את כל מי שהם חשבו שניסתה, אף אחת לא הצליחה, לא משנה כמה ניסתה" אני מסתכלת עליה בשקט, כל מה שאני יכולה לחשוב עליו זה על כמה הילדה המסכנה הזאת בטח עברה בחיים הקצרים שלה. לחיות במקום כזה, בלי אמא, אבל היא צודקת, המקום שלי שונה אני
אתחתן עם טאקר, ואני אברח, ואני אצליח.
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Açãoסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
