פותחים למעני את דלת המכונית, והדבר הראשון שאני רואה הוא אמא שלי, אמא שלי שלבשה שמלה בשביל החתונה של הבת שלה, למרות שהיא שונאת שמלות, אני רוצה לרוץ אליה אבל טאקר תופס את היד שלי בחוזקה, "אם תנסי לעשות משהו קטן, הכי קטנטן, והמשפחה שלך מתה," אני מושכת את ידי ממנו, "אני לא אנסה כלום" אני אומרת ויוצאת מהמכונית, אני רואה שדוסון וטאקר מתעקבים מאחור, אבל לא היה אכפת לי, למרות העקבים שלי, אני מתחילה לרוץ לאמא שלי, אני רצה ובוכה, "סקיי!" אמא שלי כמעט נופלת אחורה כשאני מחבקת אותה, בלי לעצור מהתנופה שלקחתי בריצה. לא אכפת לי, שתינו כמעט נופלות, שתינו על עקבים, למרות שהיא שונאת עקבים, היא נועלת עקבים ולובשת שמלה, היא אפילו עשתה תסרוקת והתאפרה, למרות שהיא אוהבת את המראה הטבעי, היה נראה שגם אותה הכריחו להיות פה, אבל אני יודעת שהיא רצתה לשמח אותי, תמיד דיברנו על זה, על החתונה שלי, ותמיד הייתי אומרת לה שהיא תהיה חייבת ללבוש שמלה, אבל עכשיו אני מצטערת על זה כל כך, ואני ממררת בבכי על הכתף שלה, אבא שלי מגיע ואני מחבקת גם אותו בחוזקה, "מתוקה, האיפור שלך ימרח," אימי אומרת ומנגבת לי את הדמעות במפית, משתדלת לא למרוח לי שחור על כל הפרצוף. ואז טאקר מגיע, ודוסון משתרך מאחוריו. "אה, ג'ון וסוואנה אני כל כך שמח לפגוש אתכם, סוף סוף" טאקר אמר, הוא מחבק את אמא שלי ומנשק אותה על הלחי, והיא מחייכת ומחזירה לו חיבוק ונשיקה,
בלי לדעת שהוא מסתכל עליי כל הזמן הזה.
הוא לוחץ את ידו של אבי ואז מחבק אותו ומציג את דוסון. "זה בני, דוסון" הוא מסמן לדוסון ללחוץ את ידיהם והוא עושה זאת למרות שאני רואה שהוא לא רוצה. "מה קרה לך פה?" אימי שאלה תוך כדי שהיא מעבירה את ידו על לחיו של דוסון, הוא אומר בזריזות שזאת עקיצת יתוש, והולך לבר, "ילד ביישן" טאקר אומר, למרות שדוסון כבר לא כל כך ילד. "איך זה שאנחנו מכירים אותך רק ביום החתונה? ושומעים שאתה קיים רק יום לפני?" אבי שואל וצוחק, כשמלצר מתחיל להוביל אותנו, אין לי מושג לאן. "סקיי פחדה שתחשבו שפער הגילים בינינו מוגזם, אז הצעתי את הרעיון שפשוט נתחתן ותצטרכו להתמודד עם זה כמו גדולים, סקיי הסכימה, והנה אנחנו פה" הוא אומר ומחווה על האולם.
ההורים שלי צוחקים, ואז אמא שלי מרצינה.
"סקיי, היית צריכה לדעת שנתמוך בך, בכל החלטה שתעשי, ואת גם הרי מכירה את המשפט, 'כשאוהבים באמת גיל, גובה ומשקל הם רק מספרים' ואנחנו אוהבים אותך, ואם טאקר הוא הבחירה שלך, אז אנחנו אוהבים גם אותו" אימי אומרת. "אבל אני לא אוהבת אותו, לא באמת ולא בכלל, והוא לא הבחירה שלי, ואתם לא צריכים לאהוב אותו, הוא לא טוב כמו שהוא רוצה שתחשבו שהוא!" כמובן שאני אומרת את זה רק בלב, אני צורחת את זה בתוכי, מקווה שאולי מישהו יצליח לשמוע את הזעקה שלי.
אבל לא, אף אחד לא שומע, ואני יודעת שבאמת לא כדאי לי לנסות לעשות משהו טיפשי, וגם אם הייתי מצליחה, והייתי מספרת להורים שלי הכל, מה הם היו עושים? בלי ששמתי לב בכלל למה שקורה, הגענו לכניסה לכנסיה וטאקר נכנס במהירות, לא לפני שהוא מדביק נשיקה רטובה ודוחה על שפתי.
אחריו אימי נכנסת. ואבי עומד לידי ואני מחזיקה בידו. "את נושמת?" אבי שאל, כנראה שעצרתי את נשימתי מאז שטאקר נישק אותי. "מתרגשת" אני משקרת, ורוצה למות על זה. אף פעם לא שיקרתי להורים שלי, אני ילדה יחידה והם היו שמרנים, אני לא אגיד שלא, אבל הם סמכו עליי ואני סמכתי עליהם, והם לא אסרו עליי יותר מדי, כך שלא הייתי צריכה לברוח או להתחמק מהבית.
כך שטאקר לא רק הורס את חיי ולוקח ממני את מה שנשאר מהם, הוא גם גורם לי לשקר לאנשים שאני הכי אוהבת בעולם. ועל כך אני שונאת אותו אפילו יותר. ואז אנחנו נכנסים, לחתונה שלי, ואני נעמדת על הבמה, מול טאקר והכומר שואל כמה שאלות שאני עונה עליהם כמו שדוסון הסביר לי לענות.
"אני מבטיחה לחיות אתך בטוב וברע"
אני אומרת,
"בחום ובקור"
אני אומרת,
"בעושר ובעוני"
ואת כל החארטות שדוסון אמר לי להגיד,
כל החראטות שאני אומרת אבל בראש שלי אני מדמיינת את עצמי בבית שלי, עם ההורים שלי, שמחה, מאושרת. אבל לא, אני פה, מתחתנת עם מפלצת. ענדנו טבעות, והכומר שאל אם מישהו מתנגד לנישואין האלה, ואם לא אז שידום לעד. "אני! אני מתנגדת!" אני צועקת מתוכי, אבל שוב, אף אחד לא שומע.
"אתה רשאי לנשק את הכלה" הכומר אומר וטאקר רוקן לכיווני, ואני מורידה את ראשי כך שהוא מנשק את מצחי. "ביישנית" אני שומעת מלמולים מהקהל, וכל האנשים הזרים מחייכים אליי, חיוכים מאומצים. כן, נכון, אני ביישנית.
הגענו לאולם האוכל והריקודים, וטאקר מכריח אותי לרקוד איתו, וכל הזמן הזה הוא נועץ בבשרי את אצבעותיו. כל שאר האורחים הצטרפו אלינו בשיר השני אפילו ההורים שלי רוקדים, ואז אני רואה את דוסון מבקש מאבי לרקוד עם אימי, והם רוקדים. טאקר אומר כל מיני דברים, אבל אני לא מקשיבה, אני מסתכלת על אימי ועל דוסון על איך שהיא צוחקת כשהוא אומר לה כל מיני דברים שאני לעולם לא אדע מהם. ואז מבטינו נפגשים והוא אומר משהו לאימי והם מתקרבים אלינו.
"אפשר להתחלף?" דוסון שואל את טאקר, ובלי לשאול אותי אנחנו מתחלפים, עורי אדום מידיו של טאקר מהחוזקה בה הוא החזיק בי, אני לא מראה לו שכואב לי, אני יודעת כמה הוא נהנה מזה. "זה כואב לך?" דוסון שואל ומלטף את ידי הכואבת באגודלו. "ולך?" אני שואלת ומלטפת את לחיו, לפני שאני מבינה מה קורה וישר מושכת את ידי בחזרה. "אני כבר רגיל" הוא אומר ומחייך, אנחנו מסתובבים לצללי המוזיקה. "הוא הרביץ לך, נכון?" אם כן אז יש לנו משהו במשותף.
כשהוא לא עונה אני מבינה שההשערה שלי נכונה, "למה?" שאלתי ופתאום הוא מרים אותי באויר והסתובבנו, ואז הוא מחזיר אותי לקרקע. "כי אמרתי לו משהו, הוא התעצבן קצת" "כן רואים שהוא התעצבן, אבל מה אמרת?" עכשיו אני זוכרת, ראיתי שהם התעכבו במכונית. "שאני לא מסכים שהוא יפגע בך יותר"
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Acciónסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
