"אתה מכאיב לי,! תעזוב אותי כבר!" אני צועקת עליו כשהוא מהדק את אחיזת אצבעותיו בבשרי. "כדי שתנסי שוב לברוח? כן בטח, הספיקו לי כל הריצות האלה ליום אחד" הוא אומר וממשיך למשוך אותי בכוח אחריו, מה הסיכוי שהוא יסכים לשחרר אותי?, מה לעשות?, "מה אתה דפוק?! איימת עליי שיש לך אקדח!, למה לי לנסות לברוח בידיעה שתירה לי בגב ברגע שאסתובב?!" אני בטוחה שארגיש את כף ידו על הלחי שלי ממש בקרוב אם אמשיך. "תשתקי, הבנת אותי? למה את עושה הכל הרבה יותר קשה ממה שזה אמור להיות?" הוא צועק עליי בחזרה, והקול שלו נשמע מאיים ובנסיבות האלה, זה לא כל כך הגיוני,
אבל אני מתחילה להתגלגל מצחוק, והוא עוצר גם ומסתכל עליי מנגבת דמעות צחוק מעיניי, יש אנשים שברגעים של לחץ, קופאים במקום, אחרים נלחמים, והשאר בורחים. אני שייכת לאלה שצוחקים אבל יש בי גם קצת מכל השאר. "אממ.. מה כל כך מצחיק אותך?", הוא שואל במבט תוהה, עם המבט הזה הוא נראה כמו גור כלבים, גור כלבים קטן ומוכה, גור כלבים קטן, מוכה אבל עדיין יפה.
יפה, עד כדי כך שאפשר לחשוב שהוא בובה.
"טוב תקשיב אני יודעת, שבטח אין לך חוש הומור אבל אתה מצחיק אותי." אני שיכורה ולא שולטת במה שיוצא מפי. הוא ממשיך ללכת ומושך אותי בכוח אחריו. אני בכלל לא מבינה מאיפה בא לי האומץ לדבר אליו ככה, אבל אני ממשיכה, מה כבר יש לי להפסיד? "אתה פשוט מטומטם! מה חשבת?, שאני אעשה לך את החיים קלים ופשוט אעלה על המסחרית?" הוא עוצר ומפסיק למשוך אותי אחריו, אבל אני לא שמה לב לזה בזמן. הוא עצר ואני פשוט נתקלת בו. הראש שלי בדיוק בגובה של הסנטר שלו. פשוט הייתי שם, עומדת עם הפנים בתוך שקע צווארו, זאת סיטואציה, שבה פשוט קפאתי. אני נושמת אותו, ומריחה את האלכוהול שהוא שתה ואת הסיגריות שהוא עישן ובושם, ואז תוקף אותי הכאב שנגרם מההתקלות בו, הראש כואב לי, ולא אכפת לי שהוא מחזיק אותי מאוד חזק. האלכוהול ששתיתי כל הלילה מתעורר ורוקד בבטני, גורם לי לבחילה. אני עומדת להקיא. אני מתיישבת על המדרכה, ורק כשהישבן שלי פוגע במהירות במדרכה אני מבינה שהוא שחרר אותי. כנראה, הוא שחרר אותי כבר לפני שנתקלתי בו ככה, והיד שלי פשוט התרגלה לתפיסתו אז לא שמתי לב לזה. הוא מתיישב לידי וחופן את פרצופו בידיו. אם לא הייתי יודעת הייתי יכולה לחשוב שהוא הקורבן בינינו. הסתכלתי עליו, הוא כבר לא נראה כמו זה שרדף אחריי לפני רגע, הוא נראה סתם כמו מישהו שהיה לו יום קשה בעבודה, הוא אפילו לא נראה מבוגר מדי, מקסימום עשרים וחמש אבל איך זה שבגיל כזה מוקדם לחייו, הדבר הכי טוב שיש לו לעשות זה לחטוף בחורות? אבל זה היה הוא, וזה בדיוק מה שהוא עושה. אלה היו הוא והגברים האחרים שחטפו את סאמר. "למה אתה לא מסיים את זה כבר עכשיו?, תהרוג אותי כבר, ואז תזרוק את הגופה שלי לנהר או משהו," הוא מרים אליי את מבטו ואני ממשיכה לדבר בקור, "אבל לא, זה לא זה, נכון? לקחתם את סאמר שמתם אותה במסחרית והשתדלתם שלא לפגוע בה, סיממתם אותה, או שהרגתם אותה ואתם פשוט שומרים את הגופה. ואתה, אתה הכאבת לי אבל לא פצעת אותי," אני לא מפסיקה לדבר גם כשהרעד תקף את קולי, "אז בבקשה אני מתחננת שתגיד לי את האמת," והוא מפנה את ראשו ממני, הוא לא מסוגל להסתכל לי בעיניים, הוא מבין שהבנתי, אבל עדיין, רק כדי לחשוב שאולי יש שביב של תקווה שאני טועה, אני חייבת לשאול אותו. אני עדיין מקווה שהוא יענה בשלילה, אם הוא יענה, אני שואלת את מה שאני פוחדת בכלל לחשוב עליו, אני שואלת את השאלה שכל הלילה ריצדה במוחי, אני רואה סרטים. אבל אני רואה גם חדשות ובחדשות בזמן האחרון, דברים כאלה קורים. בנות פשוט נעלמות ואז מופיעות מסוממות ברחוב, עוצרות גברים במכוניות. אמא שלי תמיד הזהירה אותי, היא תמיד אמרה לי לא להסתובב בלילה. ואני תמיד אמרתי לה שאותי, אף אחד לא ירצה לחטוף. דמעות זולגות במורד לחיי כשאני שואלת בקול,
"תמכרו אותנו לזנות?"
YOU ARE READING
Beauty hurts (!גמור)
Hành độngסקיי בדיוק חגגה שמונה עשרה, כשהיא בדרכה חזור ממסיבת יום הולדתה הפרועה, היא וחברתה נחטפות על ידי שלושה גברים, שניים לא חשובים אבל השלישי, דוסון, גורם לסקיי תחושה מוזרה בבטן, ומציף בה רגשות שמעולם לא חוותה, או שזה רק מה שהיא חושבת? מכריחים את סקיי להת...
