Beauty hurts (!גמור)

צחוקו של השטן

כשאנה מגיעה עם כוס המים ועם שקית הקרח דוסון אמר שהוא צריך ללכת רגע, ויצא. ביקשתי מאנה סליחה והיא אמרה שזה בסדר שזה כבר קרה שהיא קיבלה מכות, אבל אחר כך היא סימנה לי שזה לא נושא לדיבור בכך שהיא הלכה למלא לי אמבטיה שאליה היא שפכה את שקית הקרח והכריחה אותי להיכנס למים הקפואים, "אפשר לסבן אותך?" היא שאלה, ככה זה היה, היא היתה מסבנת אותי, ואני פשוט הייתי יושבת ומחכה שתסיים, אבל הפעם זה שונה, אני לא מסוגלת להרגיש מגע של בן אדם עליי, לפחות לא לתקופה הקרובה, או בכלל, "אני חושבת שהפעם אעשה את זה בעצמי." היא הסתכלה עליי בהלם, אבל הנהנה ויצאה מחדר האמבטיה. שמעתי קולות מהחדר שלי ולאחר מכן טריקת דלת, ואז שקט. ועכשיו אני מסבנת את גופי ואת כתפי ורואה משהו ששכחתי שהיה שם על הכתף שלי, שריטה, שהפכה לפס סגול וכחול, שריטה שדוסון גרם לה, האדם הראשון שגרם לי להתאהב, או שלא? איך יודעים בכלל? אולי זה יעבור, או שבאמת זאת רק תסמונת סטוקהולם, אבל מי שלוקה בתסמונת, לא מודע לזה, ובכלל מכחיש. אני מרגישה שהייתי לפחות שעתיים במקלחת, אני עוטפת את עצמי במגבת שאנה השאירה לי על הכיור, ורק כשאני יוצאת אני מרגישה את קור הקרח ששחה איתי באמבטיה. אני חוזרת לחדרי עטופה במגבת ואז אני רואה שעל המיטה שלי יש בגדים ופתק, הבגדים בטח מאנה, אבל פתק? מה שכתוב בו כתוב בכתב מסודר אך רואים שהוא נכתב במהירות, ומה שכתוב בפתק הזה מפתיע אותי לגמרי.

סקיי, קחי תיק ותארזי רק מה שאת צריכה, אנחנו הולכים לטיול, טיול במקום שנקרא החופש.    
                                          -דוסון-

אני קוראת את מה שכתוב בפתק כמה פעמים, ולא יודעת מה לחשוב, אולי זה בכלל לא דוסון, אולי זה רק טאקר שרוצה לראות מה אני אעשה ואז יעניש אותי אם אעשה טעות? אני מחליטה להתלבש, ולחכות, לא יכול להיות שדוסון יברח מפה, נכון? מה עם אנה? ולמה לו לברוח איתי? פתיחת הדלת קטעה את מחשבותיי, "איפה התיק שלך?" שאל דוסון הוא היה נשמע לחוץ, ואחרי ריצה, עיניו מחפשות תיק כלשהו, תיק שכנראה הייתי אמוקה לארוז וכשהוא לא רואה אותו, כי הוא לא קיים, מבטו חוזר אליי. "הפתק היה באמת ממך?" אני שואלת חסרת נשימה, זה באמת קורה? "כן סקיי, אנחנו יוצאים מהמקום הזה", דוסון עונה כאילו קרא את מחשבותיי. "אנחנו מוכנים?" אנה שואלת כשהיא נכנסת לחדר היא סוגרת אחריה את הדלת. תיק גדול על גבה. "כן, קדימה" עונה דוסון שעוזר לאנה ולוקח ממנה את תיקה הגדול ממנה פי שלוש. הוא פונה אל הדלת, ופותח אותה לרווחה אך אני נשארת לעמוד במקום, איך אני אדע שזה לא תרגיל? דוסון אומר לאנה משהו ומביא לה מפתחות, של מכונית כנראה. הוא מסתובב אליי וצועד לכיווני שני צעדים, "זה לא מה שרצית? לברוח מפה? להיות משוחררת?" הוא שואל בזמן שאני מסתכלת עליו. כשהורסים אותך, ורומסים את הלב שלך, גודל האמונה שיש לך בלב היא זעירה מאוד לעומת זאת שהיתה שם קודם. "כן, זה מה שרציתי" אני עונה בקרירות, אי אפשר לקרוא אותו, את האדם שעומד מולי, האדם שאני אמורה לשנוא אבל חשה כלפיו רגשות מעורבים. "נו סקיי, אז מה הבעיה? אנחנו חייבים ללכת. עכשיו." עוד צעד, "למה לי להאמין לך? איך אני אמורה לדעת שאבא שלך, המפלצת הזאת, לא עומד עכשיו מחוץ לדלת ומחכה לראות מה אני אעשה?" אני מודדת את תגובותיו, פרצופו מיואש, אבל אז נראה שהגיע להחלטה. "כנראה שלא תדעי, אבל תסמכי עליי בדרך שסמכתי עלייך כשסיפרתי לך על אנה, פשוט תדעי ותאמיני בי" אני לא זזה ממקומי והוא יוצא אל מעבר לדלת, נעלם ומשאיר את הדלת פתוחה אחריו, מה יש לי להפסיד? גם אם אני אצא ויירו בי, זה כבר בסדר, אבל אולי זה יהיה שווה את הניסיון? ולכן אני פוסעת אל מחוץ לחדרי ואז אני רואה אותו עומד שם, את דוסון, מחייך אליי. הוא מסמן לי לבוא אחריו בהמשך המסדרון, מסדרון בית החולים ההוא, הוא נכנס לאיזשהו חדר, ולעיניי מתגלה רכב, "קאדילק ג'יפ, נחמד לא?" דוסון שואל אותי כשחצי חיוך מגוחך למדי נמרח על פיו, כשהוא פותח לי את הדלת של מושב הנוסע אנה אומרת מאחורה, "אני יכולה לשבת מקדימה?" אני מסתכלת עליה מהמראה הקדמית "כן, בטח" לפני רגע ממש מיהרנו ועכשיו היא רוצה להחליף מקומות? טוב, זאת תהיה מתנת הפיוס שלי בשבילה, "לא אנה, זה מסוכן" דוסון אמר כשהתיישב לידי מאחורי ההגה, אבל אנה כבר יצאה מהמושב האחורי ופתחה את הדלת שלי, כשאני יורדת מהרכב, אני שמה לב שהיא מהססת להתקרב אליי, היא עדיין מפחדת, כמו שאני מפחדת מטאקר או מהמחשבה עליו, אולי זה לא רעיון טוב? לנסות לברוח? ומה אם משהו ישתבש? אנה מתיישבת על מושב הנוסע ואני יושבת במושב האחורי דוסון תופס את מבטי במראה הקדמית, הוא שולח אליי מבט גוער ואני מרימה גבות לכיוונו, הוא מסובב את ראשו ופותח את דלת החניה כנראה, אני אף פעם לא אבין את המקום הזה. דוסון מתניע את המכונית, אבל לא לפני שמזכיר להדק חגורות בטיחות. אנחנו יוצאים מהחניה ומולנו נפרסות גבעות המכוסות בדשא גבוה כשמסתכלים על כביש העפר קדימה, אפשר לחשוב שזהו ים שנחצה לשנים ואז אנחנו מתחילים לנסוע ורק אז הבנתי שזה באמת קורה, אבל, זה עד כדי כך קל? הסכמתי לעצמי להסתכל אחורה, אל עבר הבניין בו הייתי מוחזקת בלי רצוני, והוא היה גדול מאוד, ורקע יפה לשלושת המכוניות שנסעו אחרינו. ואז זה קרה, משהו חורר חור בזגוגית הרכב האחורית ונשמע קול חזק כרעם, ואז צעקות, שלי ושל אנה, ושל דוסון שמקלל שאמר להם שרק הלך לקנות משהו, "תתקופפו! עכשיו!" דוסון שואג, דבר שקיפל אותי וגרם לי להתכופף אוטומטית, גם אנה מנסה להתכופף אך היא מסתבכת❤ עם החגורה, עד שדוסון ניסה לעזור ותוך כדי להסתכל על הכביש, מה שגרם לחגורה להינתק ממקומה "אנה שבי כבר!" דוסון צרח, ואנה התחילה לבכות דבר שלא כל כך עוזר כרגע. עוד ירייה, שהפעם קרעה את כרית הראש של הכיסא האחורי, ממש איפה שהראש שלי היה לפני רגע. דוסון התחיל ליסוע מהר יותר, מגביר מהירות עד כמה שאפשר, אבל גם האנשים שאחרינו מהירים, ואז, צלצול טלפון, של דוסון, הוא השאיר יד אחת על ההגה ואת השניה טחב לכיס מנסה להוציא את האייפון שלו. כולנו יכולנו לנחש מי זה. דוסון שם על רמקול את השיחה וצעק לכיוונו, "תגיד להם שיפסיקו! עכשיו!" ווריד דפק במצחו של דוסון, "אני חושב שיש לך משהו ששייך לי, לא ככה?" דוסון יצר איתי קשר עין וידעתי שהוא אובד עצות. "היא לא שלך! מגיע לה לחיות נורמלי! היא בן אדם, שאתה הורס!" הוא צרח, והערצתי אותו. אבל מהצד השני של השיחה נשמע צחוק מלגלג "ממש כמו שהרסתי את סופי, נכון? מצחיק כמה שנשים מייחסות חשיבות לסקס אלים, אה? אבל אני יכול להרוס עוד אנשים, כמו את הבת שלך נכון? היא יפה, מזכירה את אמא שלה אולי הגיע גם הזמן שלה? או שהגיע הזמן שתצטרף לאמא שלה? מה אתה אומר בני? מה עדיף?" עוד צחוק, צחוקו של השטן. אנה לא הגיבה ורק התחפרה במסעד הכיסא שלה בכי אילם זה כל התגובה שלה. "שלא תעז! אני אהרוג אותך!" דמעות החלו להכוות בעיניו של דוסון. הכל בגללי. "אז דוסון, או שאתה חוזר עכשיו, עם הרכוש שלי, או שיתחילו לירות, אתה מנחש מי המטרה? מי מהן חשובה לך יותר? אה? יש לך רגשות כלפי אישתו של אביך, נכון? או שאני טועה? אז בספירה של שלוש, אתה חוזר לכאן, אחת,". "לא! תפסיק! אני לא חוזר! תן לנו ללכת!" בכיתי, אני יודעת מה יקרה עכשיו, אנחנו נחזור, הייתה לי תקווה, אבל לא, היא נגוזה, למה נתתי לה להתקיים מלכתחילה? או שאני אמות? עדיף, זה בטוח.
"שתים," צעקות ובכי, ואי הידיעה בקשר למה שהולך לקרות, זה יכאב? זה כאב כשהכדור רק שרט אותי, מסביבי אני שומעת רק צעקות וצרחות, ואז, "שלוש."