Beauty hurts (!גמור)

רחמנות

"שאני לא מסכים שהוא יפגע בך יותר" אני מביטה בו, מנסה להבין אם הוא דובר אמת, וללא ספק הוא דובר אמת. אני מתנתקת מידיו. "אז למה לא עצרת אותו במכונית? אה? למה לא עזרת לי כשהייתי צריכה?" אני מגביהה את קולי בלי שליטה, וכך מושכת אלינו כמה זוגות עיניים סקרניות מדי. "אני מכיר אותו, הוא היה עושה משהו נורא יותר, לא באמת אכפת לו אם אתם נשואים או לא..הוא סתם עושה את זה כי..." אני מחכה שיגיד את המשך המשפט ואז אני שמה לב שמבטו נתקע מעבר לכתפי, אני מסתובבת כדי לראות על מה הוא מסתכל, ולרגע אני חושבת שאני מבולבלת ולא רואה טוב אבל אני רואה מעולה, הוא מסתכל על סאמר או אוליביה שמתקדמת לכיווננו, היא לבושה בשמלה אדומה ארוכה שצמודה במקומות שצריך שמלתה בעלת מחשוף עמוק שמושך לא מעט מבטים, ומתרחבת מהברך ומטה, היא נועלת עקבים גבוהים, היא מאופרת ויש לה את האודם האדום שהיא אוהבת למרוח על השפתיים באירועים מיוחדים, עד שהיא מגיעה אלינו היא עוצרת לפחות שבע פעמים כדי לומר שלום ולחבק אנשים שאני לא מכירה אבל כנראה שהיא מכירה טוב. היא שולחת חיוכים ונשיקות באויר וכולם מסתכלים עליה, אני אפילו תופסת גברים שבוהים בחזה שלה, אבל סאמר גונבת את ההצגה, כמו שהיא תמיד היתה עושה, כמו מישהי שלא אכפת לה שקיימים עוד אנשים על כדור הארץ, ולא כמו מישהי שנחטפה לפני יום וחצי. מבטינו נפגשו והחיוך ירד משפתיה היא ממשיכה להתקדם לכיווננו. "שלום דוסון," סאמר אומרת ומדביקה נשיקה על שפתיו, אני מסתכלת על שניהם בהלם והוא מתנתק ממנה כשסומק החל לכסות את לחיו והיא צחקה בצחוק שהיא מחשיבה כמפתה, אני מחשיבה אותו כלחישה צרודה/נחנקת של נחש. "היי סקיי" היא סוף סוף פונה אליי אבל כשאני מסתכלת עליה עכשיו, אני לא עומדת מול החברה הכי טובה שלי שהכרתי כל חיי, אלא מול אדם זר, אישה זרה. הוא לא שיקר, דוסון אמר לי את האמת. "מי את?" אני שואלת אותה, ספק את עצמי, עם דמעות בעיניי. היא מסתכלת עליי ומחייכת, "מה זאת אומרת סקיי? אני החברה הכי טובה שלך" היא צוחקת בקול כאילו שמעה בדיחה קורעת וגרמה לכמה ראשים להסתובב לכיווננו, מסביבבנו הזוגות שרקדו עצרו וחזרו לשולחנות שלהם כשהמוזיקה נעשתה רגועה ושקטה מה שמסמן שזה הזמן לאכול. "את ממש לא החברה שלי, את שקרנית" דמעות החלו לזלוג בשטף מעיניי ואני משתדלת לנגב אותן במהירות, "אה את יודעת." היא אומרת, אני מביטה לרגע בדוסון שכבר לא היה סמוק כמו קודם ונעץ בה מבט שנראה מלא משמעות, "באמת חשבת שמישהי כמוני תהיה חברה של מישהי כמוך מרצון? כן סקיי, אני עובדת אצל טאקר, שילמו לי כדי שאכיר ואסבול אותך ואת כל הגינונים הילדותיים שלך" היא אומרת בטון מנצח, לא ידעתי שפתחנו במלחמה. "שילמו לך או שחטפו אותך באמת?" שאלתי, ידעתי שזה יפגע בה בחזרה, רציתי להוריד את החיוך הזה מהפרצוף המתנשא שלה, ואני יודעת שזאת האמת אבל למרות מה שאמרתי אני מרגישה את הסכין שהיא מחדירה לי עם כל מילה ומילה, וכנראה שזה בכלל לא מזיז לה, היא ממשיכה להסתכל עליי בהתנשאות משוועת, היא מסתכלת עליי ברחמים למרות שלא היתה בה רחמנות. ומה שהכי מעצבן אותי זה שאני עדיין אוהבת אותה אני חושבת על מה שהיא עברה, כל מה שאני עוברת עכשיו בחתונה הזאת, וגם תמיד הערצתי אותה, סאמר המדהימה, שכובשת את כולם עם החיוך הכי קטן היא צודקת זה באמת אף פעם לא היה הגיוני שהיא בחרה בי מכולם, ועכשיו לא היה לי מה לענות לה, תמיד הרגשתי שאני אהיה חייבת לה את החיים שלי, בכל הפעמים שהיא עזרה לי בכל מה שהייתי צריכה ובכלל על זה שהיינו חברות. "מי את?" אני שואלת שוב הדמעות מתחילות שוב לזלוג ואז אני רואה את זה, את הרגע של הכאב שעובר בעיניה, אולי היא לא חברה שלי, אבל אני בטוחה ויודעת שהיא לא אדם רע היא עושה את זה כי חטפו אותה כמו שחטפו אותי ואני מנסה לסלוח לה, כי בטח מכריחים אותה להתנהג אליי ככה, אבל אולי בעצם לא? הרגע של הכאב שאיכשהו היא חשפה בפניי נעלם ואת מקומו תפס חיוך לעגני וגדול והבנתי שהיא מתכננת לתקוע בי עוד סכין, כנראה חדה יותר, "מה סקיי? את מפחדת שטאקר יקיים את מה שאמר ויפגע במשפחה שלך? אולי תעשי משהו שטותי והוא יתן לי להרוג אותם, אף פעם לא אהבתי את המשפחה שלך, את אמא שלך, את יודעת כמה קשה היה לי להעמיד פנים, שהאוכל של אמא שלך טעים לדוגמא? האוכל של אמא שלך, האוכל שהיא הכריחה אותי לאכול, היה הדבר הנורא ביותר שטעמתי אי פעם ואין פלא שאת אוהבת אותו, כל כולך זועקת חוסר טעם משווע , ואבא שלך שתמיד הסריח איכשהו, כמעט כמוך כמה סבלתי בהעמדת הפנים הזאת, אז טוב שזה נגמר, נכון מתוקה?" היא שואלת ברטוריות, אבל ידעתי מה לענות לה, היינו חברות פעם אבל זה לא אומר שאתן לה לפגוע בי ככה. "אז תגידי סאמר, מתי בפעם האחרונה אכלת את האוכל של אמא שלך והרחת את אבא שלך?" אני מסתכלת עליה בארסיות ואז ראיתי את חומות המגן והיופי שהיא בנתה לעצמה נשברות, דמעות ממלאות את עיניה והצטערתי על מה שאמרתי אבל זה מאוחר מדי הרי המילים שאמרנו בקול כבר לא רק שלנו, אבל זה מה שעצר אותה וכנראה היא היתה צריכה את זה.
"בנות! איך אני מאושרת שסקיי הקטנה שלי מתחתנת! תמיד חשבתי שאת תתחתני ראשונה סאמר" אמא שלי מגיעה מאחוריי ומחבקת את כתפי, אבל אני ממשיכה להסתכל על סאמר שפונה לאחור ובורחת לכיוון היציאה. "לא היית צריכה להגיד את זה" דוסון רוכן אליי ולוחש ואז הוא הולך לכיוון אליו סאמר הלכה. יופי עכשיו אני גם אשמה, כל הסבל שאני צריכה לסבול ביום אחד ואני גם האשמה בסוף. "מה קרה לסאמר?" אמא שאלה והרחתי את האלכוהול מפיה היא לא שותה בשמחות אלא כשהיא רוצה להדחיק משהו. "היא מתרגשת מאוד, אבל עזבי את זה אמא איך את?" אני מביטה בה ומחכה שתענה, "עזבי יפה שלי עדיף שלא בחתונה שלך" משהו קורה, משהו גדול, והיא תספר לי מה זה והיא תעשה את זה עכשיו. "אמא תספרי לי מה קורה" אני דורשת, לא הייתי צריכה להתאמץ יותר מדיי כדי לשכנע אותה לדבר, מה שאומר שהיא הספיקה לשתות הרבה, אבל לא ציפיתי לתשובה שאני מקבלת. "אבא ואני מתגרשים".