Beauty hurts (!גמור)

אף פעם

מומלץ לשמוע את השיר שלמעלה:)
~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~°~
"..אז בספירה של שלוש, אתה חוזר לכאן, אחת,". "לא! תפסיק! אני לא חוזר! תן לנו ללכת!" בכיתי, אני יודעת מה יקרה עכשיו, אנחנו נחזור, הייתה לי תקווה, אבל לא, היא נגוזה, למה נתתי לה להתקיים מלכתחילה? או שאני אמות? עדיף, זה בטוח. "שתים," צעקות ובכי, ואי הידיעה בקשר למה שהולך לקרות, זה יכאב? זה כאב כשהכדור רק שרט אותי, מסביבי אני שומעת רק צעקות וצרחות, ואז, "שלוש." אני שומעת שריקה חזקה שבאה מרחוק שוברת זכוכיות ואז נעצרת, קלעה למטרה פגעה במשהו, אבל אני לא מרגישה כאב, ופתאום הכל שקט עד שאני מבינה שזהו רק הרעש השקט של הפחד. נעצרנו, ודוסון יצא מהמכונית. אני חושבת שהוא עומד לפתוח את הדלת שלי, אני חושבת שהוא דואג שנפגעתי. אבל הוא ממשיך לדלתה של אנה, אני כל כך טיפשה, היא זאת שנפגעה. הוא תופס אותה בשתי זרועותיו, והיא ניתלת עליו, בכל גופה הקטן והשברירי. הוא מתקדם קצת אל העשב הגבוה ומשכיב אותה היכן שיש קרחת קטנה. אני רואה אותו מסובב את ראשו לכיווני וצועק דברים לא ברורים, רק כשאני פותחת את הדלת אני מבינה מה הוא רוצה, ואני רצה לכיוונו עם בקבוק מים שהיה על רצפת המכונית. כשאני מתקרבת אני רואה את זה, דם, אנה מכוסה בדם, הדם יוצא מהחור הקטן שהכדור יצר מעל החזה שלה, הוא זולג ומתפשט על חולצתה הורדרדה. היא מלטפת את פניו של דוסון עם ידיה הקטנות מנגבת את דמעותיו, "אנה הכל יהיה בסדר, תשארי איתי, אל תעצמי עיניים, בבקשה, הכל יהיה בסדר" אני חושבת שהוא יותר מנסה לשכנע את עצמו מאשר אותה. אני רואה את האנשים של טאקר עוצרים את מכוניותיהם ליד שלנו אבל הם לא עולים לגבעה שאנחנו נמצאים עליה, עדיין לא. הם מכבדים אותו, את דוסון, ומבינים שהיה לו קשר אבהי עם אנה, הם רק לא יודעים שהוא היה גם בדם. "דו..סון כוא..ב לי, אני מפ..חדת" היא אמרה, היא משהקת מכאב ונאנקת, דמעות זולגות על עיניה. "זה בסדר אפרוח, את לא תמותי, אני שומר עלייך" הרגשתי שהדברים מופנים גם אליי, היא מיצמצה בעיניה, רואים את סבלה הרב, לי לא היה מה לעשות מלבד לבכות על הילדה הקטנה, התיישבתי לצידה, מפחדת לגעת בה, להרוס יותר את מה שכבר הרסתי. הכל מרגיש כמו בתוך חלום, בתוך סיוט. "דו..סון אני ידע..תי," היא המשיכה לנגב את דמעותיו, כרגע היא גם מורחת עליו את דמה. הילוך איטי, הכל קורה בהילוך איטי. "אפרוח, מה ידעת? , סקיי תזמיני אמבולנס מהר!" הוא צעק עליי מבלי להסתכל בכלל לכיווני, והצביע לכיוון המכונית שלו, הפלאפון שלו שם. אך עוד לפני שהספקתי לקום מהדשא, ידה הקטנה של אנה הונחה עליי מבקשת ממני להישאר, אז כך עשיתי. "או..לי ה..גיע הזמ..ן שא..ני אכ..יר את אמ..א של..י, הי..א נח..מ..דה? א..בא?" דוסון בכה והינהן, היה לו חיוך עצוב וצחוק בוכה על שמע המילה 'אבא' זאת לא הדרך בה הוא רצה שהיא תגלה את האמת, זאת לא הדרך בה היתה אמורה לגלות את האמת, וזאת לא הסיטואציה הנכונה אף פעם, היא היתה אמורה לשמוח והם היו אמורים לחיות כמו אבא ובת עוד שנים ארוכות. "אפרוח שלי, היא מדהימה, בדיוק כמוך" היא חייכה בשלווה "יו..פי, א..ז סה בס..דר" אנה הספיקה לומר, לפני שעצמה את עיניה, לתמיד. "אנה?" דוסון ואני אמרנו ביחד. מקווים שתענה וכשזה לא קורה, דוסון מתחיל להתייפח, הוא תופס את ראשה של אנה ומחבק אותה, אוסף אותה אל חיקו. "אנה!, אל תעזבי אותי! לא גם את!" הוא צורח, ואני בוכה ביחד איתו, וכשאני מרגישה את ידיהם של החיילים של טאקר מרימים אותי אני נעמדת במהירות, מסמנת להם שאני אבוא איתם, רק שלא יגעו בי. אצל דוסון זה שונה. הם מנסים למשוך אותו מגופת ילדתו. אך הוא נלחם בהם, כמו לביאה שמגנה על גוריה. לביאה שמגנה על גופת הגור שלה. הקטן והשברירי. הוא נלחם בהם ומרביץ לשני הגברים שאחזו בו. הוא מרביץ להם עם כל כוחו, כוח שנובע מצער. צער שנובע ממוות. מוות שנובע מעצם קיומי. הכל בגללי. אני האשמה. בגלל שדוסון הגן עליי, הילדה שלו מתה. אנה מתה. חשבתי שגם החיילים ששומרים עליי, יתנפלו על דוסון וינסו להכניע אותו והם באמת באים לעשות זאת. אך נעצרים כששומעים את מה שאני שומעת, מחיאות כפיים, איטיות, ורעות. אף אחד מאיתנו לא צריך לסתובב כדי לדעת מי עומד שם. ואני מצטמררת, מרוב פחד שפתאום ארגיש שוב את ידיו עליי. ואז דוסון הרים את מבטו מאנה והפנה אותו אל אביו, אל טאקר, אל הרוצח של הבת שלו. "איך יכולת? אה? איך יכולת חתיכת נבלה! רוצח!" דוסון שואג דרך שיניים חשוקות, זה מה שאני שומעת, אני לא מסוגלת להרים את מבטי מהרצפה, עצם היותו של טאקר קרוב אליי. גורמת לי לבחילה מרוב פחד. אבל עוד יותר מפחיד אותי שהוא ידע עד כמה הוא משפיע עליי. ואז כשאני מרימה את מבטי אל דוסון, הוא בדיוק מסתער על טאקר, אך טאקר בא עם שומרים, שגדולים בהרבה ממידותיו של דוסון. אלה אותם הגברים שהיו עם דוסון כשתפסו אותי ואת סאמר. "היא היתה הנכדה שלך! הבת שלי! מפלצת בן זונה! אני אהרוג אותך!" דוסון צועק, הוא לא מתייאש צועק ודוחף אך לחינם. "אוי דוסון, אתה כל כך רגיש, ממש כמו אמא שלך, אבל אצלה זה היה מושך, ואתה? בדיחה, רכיכה! אם היא היתה בחיים, היא היתה מתביישת בך", כשטאקר דיבר הוא פתאום הסתכל עליי, מה שהבהיל אותי וגרם לי להשפיל שוב את מבטי. לא ידעתי מה קרה עם אמא של דוסון. דוסון לא השפיל את מבטו ודיבר בחדות ובשנאה גלויה, "אמא שלי לא בחיים בגללך! הייתי צריך להרוג אותך מזמן! ואולי למנוע את המוות של סופי ושל אנה! חתיכת בן זונה!" טאקר רק צחק בקול מבחיל. "יש רק מוות אחד שאתה יכול לנסות למנוע, דוסון," הוא אמר, וכשהוא אמר זאת הרמתי את ראשי לכיוונו וגיליתי את מה שפחדתי לראות. אקדח שמכוון אליי. אקדח שטאקר מחזיק. "שלא תעז" דוסון לוחש וכמעט שאני לא שומעת אותו, אבל טאקר שמע, בבירור. "דוסון, כשאתה תבין מי היא ולמה היא פה, גם אתה תשנא אותה, תאמין לי היא לא שווה את זה, בני" לרגע הוא היה נשמע...אבהי. "לא משנה מה הסיבה לזה שהיא פה, אני לא אתן לך להרוג אותה, הרגת יותר מידי אנשים שחשובים לי, וזה לא יקרה יותר." טאקר גיחך, ואני החסרתי פעימה. באותו רגע טאקר סימן לחיילים שלו שיקחו אותי וכל אחד מהם תופס יד אחת שלי והם גוררים אותי לאחת המכוניות שלהם. אני נאבקת אבל לשווא, ולמרות שטאקר לא נוגע בי, אני מרגישה את ידו עליי. דוסון נשאר לעמוד מול טאקר ואני רואה שטאקר אמר משהו לדוסון ולאחר מכן, דוסון הפנה את ראשו אליי במהירות, ותופס את מבטי. הוא נהיה לבן כסיד, אבל זה נמשך רק לרגע. לאחר הרגע הזה הוא שב אל גופת ביתו, ילדה שמתה טרם עת. ילדה שלא הספיקה לראות עולם, היא אף פעם לא תכיר חברים, אף פעם לא תתאהב, אף פעם לא תתנשק, אף פעם לא תוציא רשיון נהיגה או תלמד בבית הספר. היא לא תצא למסיבות ואחר כך תקיא אל תוך האסלה. היא לא תקים משפחה, והיא אף פעם לא תדע כמה אבא שלה אוהב אותה וכמה הוא עשה למענה. כי היא מתה, בגללי.