Adele

האחת שלי

״מה נראה לך שאתה עושה?!״ צעקתי משחררת את ידי בכוח מידיו החסונות של דיוויד.

״לוקח אותך איתי״ הוא אמר אדיש למצב , כאילן כלום לא קרה עכשיו. כאילו הוא לא עצר את החתונה שלי כרגע, כאילו הוא לא מנע ממני להתחיל עם בעלי את הפרק החדש בחיי, כאילו לא מנע ממני להקים בית ומשפחה עם הגנים המושלמים של קווין עליהם חלמתי כל חיי מאז היותנו ילדים.
הוא התנהג באדישות , כאילו כלום לא קרה . ואדישות ? זה ההפך ממני. ואני שונאת את זה . שאנשים יגידו מה שירצו ; אני ג'ינג'ית, עצבנית, בעלת פתיל קצר עד מאוד, ואופי שלא מוטיר המון ברירות לאנשים החגים סביבי. אבל להיות אדיש זה כבר דרגה אחת מעל.
אף פעם לא הבנתי אנשים אדישים . מה נותר להם מחייהם ? הרי תשוקה היא מחציתם של החיים. ואדישות היא מחציתו של המוות* ,
אין מילים לתאר את אדישי החברה כאילו מישהו גזל מהם את הזכות להינות מהרגש, מהלהט ומהעיניין שבחיים. האדישות היא שיתוק הנשמה*, ואין לנו ברירה אלא לדבוק בכך שנשים סולחות בסופו של דבר לכל מלבד לאדישות*.

אני מחליטה לסתום את פי לראשונה. ונגררת בחוסר רצון אחרי דיוויד שחזר לתפוס בידי בחוזקה , אך דאג לכך שלא יכאב לי.
אני מנסה כל כך להעז לשאול אותו מה זאת אומרת שאני ארוסתו, אבל אני לא יכולה.
אני מביטה אל תוך עיניו וכל מחשבה אחרת שהתרוצצה במוחי נעלמת . עיניו הסוחפות יוצרות מעין תחושת היפנוט וקסם כאשר אתה מביט אל תוך צבעי עיניו המעורבלים. צבעי השקד שבתוכם ומסביבם צבע ירוק תכלת שכאשר מביטים עמוק יותר רואים את הדמיון לאבן האקוורמין. האבן הזאת לא סתם מצויה בעיניו , הם מקנות לי שקט ורוגע שחסרים לי בדיוק כמו האמונה על האבן שמכונה גם אבן השלווה. מבחינה אנרגטית היא משויכת למים ולירח שקושרים אותה אל הנשים ממש כמו דיוויד, שלא לדבר על כמות הנשים שנמשכות אליו . כאשר אני לידו התעוזה שלי מתעצמת עוד יותר, אך בן זמנית השלווה שעיניו משרות עליי מרגיעה אותי.
אני מתהפנטת תחת מבטו וזוהי ללא ספק השריטה הכי גדולה שלי.

״אפשר להבין לאן אנחנו הולכים ?״ שאלתי מהססת לראשונה בחיי להוציא משהו שגוי מפי.

״למקום שבו תהיי שלי״ הוא חתם את השיחה והרגשתי איך מחדש מילותיו תוקעות חץ ועוד חץ בלבי . קולו הצרוד משאיר אותי חולמת בהקיץ , ואני מרגישה את הסממנים הפיזיים על גופי. אני מרגישה איך טיפות הזיעה מאיימות לפרוץ בכל רגע , ואיך הסומק העז והאדום שמאפיין אותי בקרבתו עולה במעלה צווארי ועוטף את לחיי עטורות הנמשים.
אני שומעת את לבי דופק בכל הכוח , מאיים לפרוץ החוצה מחזי, הופך את נשימותיי ללא סדירות .

אני מהנהנת לעברו כאשר סורק את פניי הלחוצות כאשר מבטו מביע התעניינות בתחושותיי.
״כבר אמרתי לך , אין לך ממה להיות לחוצה שאת איתי״ הוא שבר את השתיקה כאשר הוא כלל לא מביט לעברי.