Adele

חיים רגילים

שלווום !!!! אז כן , הנה עוד פרק . תודה לכולן על האהבה שאתם מעניקים לסיפור (מה איתי? איפה האהבה אליי בכל הסיפור הזה ? חוששני שיש פה הפקרה :) ! )
שבוע טוווב וקריאה מהנה🙃❣

אני קורעת את המעטפה בשקיקה .
מצפה בקוצר רוח לראות את כתב ידה של אמי שוב , כאילו לא ראיתי אותו מלפניי שנייה על גב המעטפה .
אני מרגישה כמו טיפשה . אבל מותר לי.
כל חיי חייתי חיים שקריים, הייתי אפופה בענניי שקר , חיבוק שקרי, נשימה שקרית, הייתי מתעוררת אל תוך קרני השמש השקריות שהעירו אותי כל יום מחדש לעוד יום של שקר . דיי. נמאס . אני רוצה שינוי.
אני רוצה להיוולד מחדש , דווקא באותו מובן כמו שזה נשמע. אני רוצה להיוולד שוב , לחוות את אותם הרגעים שראיתי בתמונות שוב ביחד עם אמי , לצרוב אותם חזק בזכרוני בידיעה שארצה לראותם שוב ושוב כמה שנים קדימה. אני רוצה לקום לבוקר ללא שקרים , עם שמש שמאירה לי את האמת ולא את השקר .
אני רוצה לחוות, לשתוק, לצעוק, לאהוב. לחיות. באמת.

״לאדל״ אני קוראת את כתב ידה המסולסל שמשורבט על הנייר .
״אז...ילדתי התאהבה אני מבינה?״ חיוך מתפרש על שפתיי לנוכח המחשבה על פרצופה השמח של אמי איי שם למעלה.
״אני שמחה בשבילך. אהבה זה הדבר הכי קסום בעולם.״ כן בטח אני חושבת לעצמי בעוד אני מגלגלת את עיניי.
״בטח את מגלגלת את עינייך כרגע .. ״ צחקקתי לנוכח הכתוב . כמה מפתיע.
״אל תחשבי שאני קוסמת שכל דבר שאת עושה אני כותבת אותו מיד לאחר מכן. האמנם, יש לי קצת קסם של אמא.״ אני מצחקקת תוך שצחוקי מהול בדמעות שקטות. הלוואי והיא הייתה איתי שוב כל בוקר . כל בוקר לשמוע אותה, להריח את הריח שלה שיהיה אפוף באוויר, לנהל איתה שיחות, לשאול אותה שאלות. לחיות איתה . לא ביקשתי הרבה , רק לחיות חיים רגילים, של בן אדם נורמלי.
״ילדתי, עכשיו ברצינות קצת סטיתי מהנושא..״ קצת אמא ? שאלתי בראשי בשעשוע.
״אני רוצה לספר לך את סיפור האהבה שלי .
אולי מכאן תביני את יופייה של האהבה ומה היא העניקה לי בחיים.״ אני בולעת את רוקי , משתוקקת לדעת איך הכירו הוריי. לגלות עוד ועוד אמת ולחשוף את האמת על חיי אפופי השקר.
״היה היה פעם״ היא הייתה שרוטה זה בטוח , צחקקתי לעצמי. עכשיו סוף כל סוף אני מבינה ממי ירשתי זאת .
״נסיכה ושמה מרי, ומשרת בשם איבן״ אני קוראת ובולעת את רוקי. אין מצב. הם התחילו בדיוק כמוני וכמו דיוויד? רק הפוך..? מליון מחשבות רצות בראשי בעוד אני משתוקקת להמשיך לקרוא.
״אבא שלך היה הבן אדם הכי מקסים בעולם, עזר בכל מה שניתן , רחב לב ואדיב . ללא ספק המשרת המוצלח. אבל אני לא רציתי אותו בתור משרת . היה נמאס לי מנסיכים רברבנים ממלכות אחרות . היה נמאס לי מהצביעות , והיחסים לטובת התועלת. רציתי גבר אמיתי בחיי. אחד שעונה על כל הקריטריונים; רחב לב , אדיב .. שהגנים שיעניק ליילדי יהיו משובחים, ולא גנים ראוותנים.״ דמעה זולגת מעיניי, היא אהבה את אבא שלי . אהבה אותו אהבת אמת . נוצרתי לנוכח האהבה, וזה הדבר היחיד שיכולתי להתגאות בו בחיי השקר שלי.
״ ננעלנו פעם אחת ביחד בחדר האורחים.״ אני צוחקת לנוכח המחשבה שאמי המטורפת נעולה בחדר עם הגבר שבו הייתה מאוהבת מעל הראש .
״הייתי מטורפת עליו עד מעל לגג . הרגשתי איך כל השעות הספורות שהיינו נעולים יחד , לבי פועל בחוזקה מאיים לפרצות מחזי . וכן, תתפלאי. ובאותו יום שיצא לי להכירו לעומק , התנשקנו. באותו יום״ חיוך נמוג פרוש על שפתיי.
״בזה , רציתי להגיד לך אין גיל , מחיר וגבול לאהבה. זה נתון בידייך ילדתי. אולי חיי לא זהרו , והיו מלאים שקרים כמו החיים שלך בטח כרגע . אז מניסיוני אלו הדברים שאני הבנתי במהלך החיים:״ אני עוצרת בולעת את רוקי. מנסה לשנן בראשי את משפטה הראשון.
״אל תתאהבי. אל תקשרי. אל תשלי את עצמך שיש כאן משהו חוץ מהתשוקה , זה רק כאן ועכשיו. זה רק סיפור נעורים. אלו לא החיים האמיתיים , גם אם היית רוצה שיהיו״.
דמעות ממלאות את עיניי ואני לא מהססת ונותנת להם לפרוץ. אני מרגישה את לבי מתכווץ ונרפה, מרגישה אותו יותר מדי לאחרונה. אני מביטה במכתב בפעם האחרונה וטוחבת אותו לתוך המעטפה . אני מלקקת את הלשונית וסוגרת אותה מחדש , משאירה הכל בדיוק כמו שהיה . כאילו היא כאן עכשיו , מייעצת לי , אוהבת אותי, נושמת אותי וחיה איתי.

אני מושכת באפי , מתקרבת אל עבר חדר השינה שבו מחכה לי דיוויד . אני עוצרת מול מראה במסדרון , מוזר שאכפת לי עד כמה רע אני נראית. אני מביטה בלחיי האדמומיות שעליהן עדיין זולגות הדמעות השקטות , אני מושכת באפי בשנית מנסה להסתיר את הבכי . אני נכנסת אל החדר היישר אל תוך שמיכת הפוך . אני עוצמת את עיניי בתקווה לא לקום יותר לעולם. אני פוקחת אותן במעט ורואה את דיוויד מעליי מלטף את ראשי .

״למה זה מגיע לי?״ אני שואלת שאני מביטה בעיניו. משתדלת כמו תמיד להישאר מפוקסת למרות נוכחות עיניו המהפנטות עליי, על פניי, ועל גופי.

״תפסיקי לבכות״. הוא אמר לא עונה על שאלתי.

״אני לא מצליחה״. הצהרתי בקול חלש.

״אני .. אני לא יכול לראות אותך ככה״.
השפלתי את מבטי. בולשיט.
אני מרגישה את אצבעו העדינה על סנטרי , מרימה אותו מעלה. עיניי נפגשות בעיניו המערפלות כמו כל פעם מחדש . אני מביטה אל תוך עיניו בעוד דמעותיי לא חודלות לצאת . דמעה זולגת מעינו הימנית ואני פוערת את פי במקצת. אני מביטה בעיניו רואה איך עם הדמעות שיוצאות הם הופכות מצבעי שקד ירקרק וטורקיז שעוטף אותם לכחול כמו הים.
דמעותיו נחות על לחייו בשקט , ללא שום צליל והפגנת כאב מסוימת . אני לא מעיזה להסיר את מבטי ממנו .
״תגיד משהו״ אני אומרת , אך הוא לא אומר דבר .
אני רוכנת לעבר לחייו מנשקת דמעה אחר דמעה .

״אני אמשיך לבכות אם זה מה שיגרום לך לנשק אותי.״ הוא אמר מנסה להפיג את המתח השורר בחלל החדר .
אני מחייכת כמוהו ומנשקת עוד דמעה שקטה.

״שלא תחשוב שאם יהיה לך נזלת אני אנשק לך את האף.״ אני מתבדחת בפרצוף חמוץ.
הוא מתעטש בזיוף ואני לא מצליחה שלא לחשוף את חיוכי . אני מנשקת את כפתור אפו.

״אמרתי לך שלא תעמדי בזה.״ הוא צחק צחוק מתגלגל בעוד הוא מחזיק את בטנו.

״כאילו שאתה יכול לעמוד בזה אם זה היה הפוך.״ אמרתי מתבדחת איתו. מצפה לתשובתו בעוד דמעותיי ודמעותיו מפסיקות כאחד .

״נסי אותי.״ הוא אומר בקריצה לעברי .
אני מחייכת חיוך ערמומי ומפשילה את חולצתי,
מודעת למה שאני עושה לו.