Adele

מוזר

הלווו , לאחר קצת זמן :(
אז מקווה שתהנו מהפרק אהובות יפות 💗

הדמעות לא חודלות מלפרוץ היישר החוצה, לעטוף את לחיי ברטיבות מלוחה ואת עיניי בנפיחות המתגלה כמזעזעת.
אני נושמת נשימות ארוכות, לא יודעת איך להגיב למשמע אוזניי. חשבתי שאני כבר יודעת הכל, אבל מסתבר שבסוף תמיד יש עוד משהו, ועוד משהו שיצוץ מעברי האפוף בשקרים .
אני מרגישה שאני חיה בשקר שגם הוא בתוך שקר , אין ספור עננים שלא נגמרים , שקר על גבי שקר , כל אחד מגבה את השני .
חום גוף מוכר ואהוב עוטף את גופי , ואני נרתעת במקצת מההרגשה התלותית הזאת, אני נושמת עמוק את האוויר ואת ריחו העמוק , זהו דיוויד ללא ספק . ריחו הגברי והמתקתק בו זמנית גורם לי לשיכרון חושים , וידיו החסונות העוטפות את מותניי בזה הרגע , נותנות לי הרגשה מוגנת יותר מכל הגנה אחרת שקיימת בכל העולם המאיים והנורא הזה .

״תרגעי״. הוא לוחש לאוזני מלמעלה כשהוא רואה שדמעותיי עדיין אינן פוסקות.
אני בולעת את רוקי , מנסה כל כך למצוא מילה או שתיים לענות לו, אך אני לא מוצאת . אין לי מילים לתאר את ההרגשה שאני נמצאת בה . וגם אם היו לי, רוב הסיכויים שלא היה מבין אותי בכל מקרה.
הרי אמא שלו לא נפטרה , משפחתו מגובשת , הוא יודע מי הוא ומאין בא . הוא לא כמוני- אחת שנוצרה בטעות של שני אנשים אוהבים.

״בואי״. הוא גורר אותי בכוח מההתבוננות שלי באבריל המתייפחת על ברכייה . בחיים לא דמיינתי לעצמי שעצם קיומי פוגע באנשים כל יום ביומו. עשרים וארבע שעות ביממה. כל יום כל היום. רציתי לצרוח, לצעוק, להוציא את הכאב . אך אני לא יכולה לעשות דבר. מטריפה אותי המחשבה שאני כלל לא תלויה ולא הגורם שגרם לכל המהומה ובכל זאת היא סובבת סביבי וסביב עצם קיומי.
מהיום , להרגיש בכל יום מחדש, בכל פקיחת עיניים בבוקר למשמע הציפורים שנולדתי בטעות מרה של שני אנשים זה הדבר הנורא מכל שיכולתי איי פעם לייחל לו.
ההורים שלי גרמו לנזק בלתי הפיך, ולמרות שאני זו התוצאה לנזק הזה , אני לא מצליחה לדמיין את עצמי סולחת להם על כך איי פעם.

הוא נושק נשיקה ארוכה לקודקוד ראשי, מכסה אותי בשמיכת הצמר הנעימה , מנגב דמעות אחרונות שנותרו סביב עיניי הנפוחות .
״תודה״ אני לוחשת בעוד קולי רועד עוד ממקודם.

״זה מחובתי.״ הוא עונה ברכות עדינה שיכולה לשבור אותי ואת הלב שלי למליון רסיסים מרוב שלמות ואהבה.

״זה מאהבה.״ אני מתקנת אותו, מצליחה לחייך חיוך קטן .

״פעם ראשונה שאין לי על מה להתווכח איתך עכשיו.״ הוא עונה כשהוא מביט אל תוך עיניי, גורם לשלווה שלי לחזור לקדמותה .
נפשי נרגעת בעוד גם דפיקות לבי המואצות כשאני עוצמת את עיניי , נרדמת לבסוף לאחר כל היום העמוס והחסר מנוחה הזה , נותנת לחלומות לסחוף אותי לעולם אחר , עולם שונה וטוב יותר. ללא שקרים ובגידות . עולם שבו אולי לראשונה אני יהיה אדל אחרת , אדל רגילה . זה כל מה שצריך.

-------------------------------------------

אני פוקחת את עיניי מרגישה בקור העוטף את גופי . ואין מי שיחמם אותו, אין את הידיים החסונות והגדולות , את הריח האפוף באוויר ואת השיער הג'ינג'י הרך והפרוע של הבוקר לאחר שבא במגע עם עורי.
רעד קר, חסר רגש ובדידות עובר בגופי . מאין צמרמורת קלה כזאת המשדרת חוסר במשהו, חוסר בו.
אני קמה מהמיטה, מתמתחת במעט ומניחה רגל אחת על הקרקע . רצפת העץ הקרירה הבאה במגע עם עורי החם עוד ממגעו מייצר צמרמורת בכל גופי , בעוד אני נאנחת מתחושת הריקנות שהוא לא פה לצידי כמו בכל בוקר בימים האחרונים .
אני פותחת את הארון ומוציאה משם שמלה מעודנת בצבע כחול כהה עד כדי כך שבמבט ראשוני יראה כשחור, שרווליה המגיעים עד למרפקי מעניקים לי נוכחות סמכותית לה אני זקוקה, וחגורת העור החומה באמצעה גורמת לי להרגיש ליידי אמיתית.
אני מאפרת את עיניי בעדינות, ותוחמת את שפתיי באודם קליל ועדין .
מעולם לא אהבתי להתאפר , להתגנדר ולהתייפות . אך משום מה, בזמן האחרון יש בי את הרצון לעשות זאת . אולי כי מעולם לא היו לי האמצעים לכך, או שזה קשור בדבר אחר, מי יודע?

אני פותחת את דלת החדר במטרה לצאת החוצה אך נרתעת אחרוה בבהלה מדייויד העומד מולי. 
נשימותיו מתחזקות מהלחץ שהפעלתי עליו בעת נסיגתי אחרונית ממנו .
אני מתקרבת אליו , מעבירה את אצבעי על לחייו , בודקת שזה הוא, שזה אמרתי.
עיניי נוצצות כשאני מגלה שכן , ואני לא מדמיינת .
חום גופי עולה ודהירות לבי גוברות בקצב מסחרר . דמעה זולגת מאחת מעניי ואני בעצמי פוערת את פי במקצת על כך .
מעולם לא הייתי אחת כזו שבוכה מכל דבר , ולמה בכלל דאגתי כל כך ? הרי הוא רק קם לפניי היום בבוקר, והמחשבה הראשונה שעברה לי בראש היא שזהו , הוא לא כאן , ושהוא עזב לתמיד .
בזמן האחרון אני שלילית , דעתנית ורגשנית יתר על המידה. אני מרגישה מוזר , וכל העיניין הזה לא מוצא חן בעיניי.