Adele

כוכב נופל

אמלה התגעגעתי כל כך!!!
אז ככה... פרק ראשון בחלק ב׳ של הסיפור אני מקווה שתאהבו כי זה רק הולך ומתחמם :)
אז שבוע טוב וקריאה מהנה ❤️❤️❤️
תודה על הסבלנות 😊😇

הרוח מעיפה את שיערי האדמוני והגולש מצד לצד , דהירותיו המהירות של הסוס מרגישות לי כמו פעימות לבי שלי, הראש מסתחרר שוב ושוב מעורפל במחשבות, תהיות וחששות.
׳אני חוזרת הביתה׳ חשבתי לעצמי , ׳פשוט חוזרת לנקודת ההתחלה שלי׳.
אני מביטה אל על נותנת לעיניי הכחולות להיבלע בתוך כחול השמיים, ולעננים הבהירים להתערבב עם עורי הבהיר .
עיניי מזפזפות לכל כיוון ואני מחייכת לנוכח המחשבה שאני לא אצטרך לסבול את המלכותיות הזאת כמו באחוזה.
אני קורעת מעליי את השל הנח על כתפיי וגבי , נותנת להם להיחשף אל העולם, ולרוח להכות בהם שוב פעם מחדש. ׳כמו בימים הטובים...׳ חשבתי לעצמי.

כעבור שעות ממושכות הסוס בולם בחוזקה, כאשר אני מורה לו לעשות זאת .
אני יורדת בעדינות מלכותית מהסוס אך בו בזמן גם בגישה קשוחה וחדורת מטרה.
אני מתחילה את דרכי בפגישת מקומיים במקום בו עצרתי .
כולם מלאים פליאה כאשר הם רואים מישהי ג'ינג'ית עומדת לפניהם , מצחיק לחשוב שעד לא מזמן לא באמת היו צריכים לקוד לי קידה.
הם קדים קידה לכבודי ואני מסמיקה כתוצאה מביישנותי, מחייכת בעדינות וממשיכה בדרכי .

משמועות שונות שרצו באחוזה בלי סוף, הבנתי פחות או יותר איפה המורדים במלוכה מתאספים לפני היציאה לתקיפה.
אני הולכת ללא סוף, מחפשת בכל מקום מיואשת מאי מציאת מקום התאספותם . התיישבתי על החול הרך אל מול הים הפתוח שבלי ששמתי לב הגעתי עד אליו בחיפושיי.
׳הכל בסדר?׳ קול גברי נשמע מעליי בעוד הדמעות נחות על לחיי. דמעות של עצב, ייאוש ובעיקר געגוע.
אני מרימה את ראשי ונער בוגר ויפה תואר עומד לפניי. נשימותיי נעצרות ואני ממצמצת כמה פעמים כדי לוודא שאני לא חולמת במקרה .
הוא מושיט את ידו לעברי במטרה שאעזר בה כדי לקום. כף ידי נוחתת על כף ידי במטרה להיעזר בה, ואז כל העולם נעצר . תמונות זיכרון רצות במוחי במעין הבזקים חדים, מעורפלים וחסרי משמעות. אני מנענעת את ראשי בחוזקה מנסה לצאת מהזיכרונות המוזרים . הדמעות צורבות על לחיי עוד יותר אבל אני לא מגיבה לסביבה ובטח שלא מצליחה להזיז את ידי כדי לנגב אותן.
״הכל בסדר?״ הוא שואל שוב. אני מהנהנת בחיוב לשאלתו ומנערת את החול הנדבק לבגדיי בזמן שישבתי על הקרקע הרכה והחולית. אני מביטה אל תוך עיניו השחורות כפחם, הם נוצצות בחשכה המתחילה לרדת .
אני מתהפנטת בקלות בדיוק כמו שאני מתהפנטת מעיניו של דיוויד .

״את בוהה״ הוא מטיח בי ואני צוחקת מבושה.
הוא צוחק גם . חיוכו משום מה מזכיר לי את החיוך הרחב של אבי; חיוך גדול וחושף שיניים שאפשר להסתנוור ממנו.
״אז... מה אחת כמוך עושה פה לבד עכשיו?״ הוא שואל בביטחון מוחלט.

״אחת כמוך..?״ אני שואלת בתהייה.
״מה זה אמור להביע?״

״ג׳ינג׳ית, מלכותית.. אבל עם כתפיים חשופות?״ הוא עונה אבל תוך כדי שואל שאלה אחרת.

״תמיד ניפצתי גבולות״ אני מחייכת .

״בטח בגלל עצבים״ הוא אומר וצוחק תוך כדי .
אני מביטה בו במבט מוזר ולא מבין; ״את ג'ינג'ית אולי? או שעכשיו תגידי שאני עיוור צבעים?״

״זו ממש סטיגמה!״ אני מתעצבנת ונהיית אדומה עוד יותר .
הוא מביט בפניי האדומות כעגבנייה בשלה; ״ג'ינג'ית..״ הוא אומר מתגלגל מצחוק תוך שהוא מצביע על האדמומיות שמופיעה על פניי.
אני משלבת את ידיי כתנועה קטנונית, והוא רק פורץ בצחוק עוד יותר .
אני מפנה את גבי והולכת אל הלא נודע, עצבנית עוד יותר בכל הגה של צחוק שיוצא לו מהפה.

״חכי״ הוא מושך את ידי ועיניי הכחולות כים מתערבבות עם עיניו השחורות כלילה.
בדיוק כמו שהחושך השחור נושק לים הכחול בזה הרגע. אני מתמוגגת תחת ניצוצות עיניו המאירות כמו הכוכבים, ונבלעת אל תוך החיוך הרחב . ״את שוב בוהה״ הוא אומר ואני מסיטה את ראשי מיד אל הריצפה מהמבוכה.
״תני לי ללוות אותך לאן שאת צריכה אני מתעקש.״ הוא אומר בטון תקיף ואני מהנהנת .
מהחושך השחור אני מפחדת להיבלע בדיוק כמו שאני נבלעת בתוך עיניו.

אנחנו צועדים לאורך החולות, גלי הים מתנפצים ברקע, מזמן שלא שמעתי קול טבעי שכזה; באחוזה קול הניפוץ היה רק של כוסות יקרות מדי פעם , ופה מדי כמה שניות ניפוץ הגלים נשמע כמסמן משהו שעומד להגיע. משהו חדש, מרגש, מושך וסוער; בדיוק כמו הים כשיורדת החשכה ארצה.

״אז .. מה את עושה פה?״ הוא שואל מפיג את השקט ואת הזמזום הקטן שהחליט לזמזם לעצמו.

״באתי לעשות שלום.״ אני אומרת וקולות הזמזום שלו משתתקים.

״שלום בין מי למי?״ הוא שואל ואני עוצרת ומביטה אל תוך עיניו.

״בין מורדי העם לאצולה.״ אני אומרת ורק קולות הצרצרים נשמעים ברקע .

״זה לא יצליח לך את יודעת את זה נכון?״ הוא שואל ומצפה שאענה בחיוביות.

״מאיפה לך?״ אני שואל כשהפתיל שלי מתחיל להתחמם .

״אני יודע״ הוא אומר בפשטות .

״איך?!״ אני שואלת מרימה את קולי.

״אני חלק מהמורדים ואין להם שום כוונה לעשות שלום ללא משא ומתן.״ הוא אומר בהחלטיות ובמהירות.

״אתה חלק ממה?״ אני שואלת כדי לוודא ששמעתי נכון.

״שמעת נכון- אני חלק מהמורדים.״ הוא עונה ללא בושה .

״אתה יודע שאני יכולה להסגיר אותך לאחוזה עכשיו נכון?״ אני שואלת בודקת שהוא יודע מה הוא עושה . הוא מהנהן בחיוב וללא כל היסוס; ״את לא תעשי את זה אני יודע..
בואי אני אקח אותך לאן שאת רוצה להגיע.״ הוא אומר ואני מחייכת .

״באמת?״ אני שואלת ועיניי מתחילות לנצוץ גם הם.

״באמת.״ הוא אומר, ואני יכולה להישבע שראיתי כוכב נופל קטן בתוך עיניו האפלוליות והמסחררות.