אתה

25-חבל שאת חושבת ככה

״בחיים לא סיפרת לי שיש לך אח.״ מלמלתי כשכבר היינו במכונית.
״אנחנו לא בקשר טוב.״ סיכם בלי יותר מדיי מילים.

לא שאלתי עוד על אח שלו,זה לא נראה כמו נושא שהוא רוצה לדבר עליו.
הנסיעה עברה בשקט, אני התלהבתי מנופים הירוקים והיפייפיים.
״אתה יודע שזאת הפעם הראשונה שלי מחוץ לארצות הברית?״ אמרתי לו בכדרך אגב.
״זאת גם לא האחרונה.״ קרץ לי והוציא את המזוודה השניה מהתא מטען, במילים האלה היתה הבטחה מוסתרת, אני אוהבת את זה, שהוא חושב על העתיד שלנו.
״תנוחי יש לנו היום בערב פגישה עם המשפחה בבית של סבתא שלי היא ממש תשמח לראות אותך.״ אמר ויצא מהחדר.
נזרקתי על המיטה ופלטתי אנחה.
אני באמת חייבת לנוח אחרי הטיסה הארוכה הזאת, אבל אני עדיין לא מאמינה שאני באיטליה!!עיניי התחילו להיסגר וצילצול בדלת החדר העיר אותי והקפיץ מהמיטה, לרגע שחכתי איפה אני אבל התאפסתי בכמה שניות.

פתחתי את הדלת שם נשען גבר גבוה ,שיער קצוץ שחור ועיניים חומות כל כך בהירות בדיוק כמו של ליאו לבוש בחליפה יקרה.
״כן..?״ שאלתי לא מבינה מי הוא ומה הוא עושה כאן, בידו היה זר פרחים גדול.
״בשבילך,״ אמר והושיט לי את הזר.
״אני לא מכירה אותך ,למה שאקבל את זה?״ שאלתי את הבחור המוזר.
״כי את יוצאת עם אח שלי?״ הוא אמר או יותר נכון שאל בסוג של ציניות שלא הבנתי ודחף לי את הזר לידיים.
״אתה אח של ליאו?״
״אדמונד לומברדי״ אמר ולקח לי את היד לנשק אותה, הסתכלתי עליו בשאלה מרימה גבה.
״אמבר...קמרון ניקולסון״ אמרתי קצת המומה ממה שקרה כאן.
״ניקולסון?״ הוא שאל מופתע קצת.
״כן...?״
הוא העביר בי מבט ,בחן כל חלק בי וחייך.
״את-״ ״למה אתה כאן?״ ליאו קטע אותו עומד מאחוריו מזיז אותו לצד ונעמד לידי, מסתכל על זר הפרחים שנמצא בידיי.
״אני מבין... טוב אני חושב שהכרתם עכשיו להתראות.״ ליאו אמר לו בקרירות וסגר את הדלת.
״נתראה בערב.״ אדמונד צעק מבעד לדלת.
״זה לא היה קר מדיי? לא ראית את אח שלך הרבה זמן לא?״ שאלתי ,הנחתי את הזר על השולחן הקטן שהיה בכניסה לחדר.
ליאו התעלם מהשאלה שלי והלך לפתוח את המזוודה שלו.
״למה אתה מתעלם ממני?״ דרשתי תשובה.
״את לא תביני,״ הוא אמר ,לא מביט בי ומחפש משהו במזוודה.
״אתה יכול לספר לי אתה יודע.״ אמרתי, זה מובן מאליו שהוא יכול וצריך לסמוך עלי.

״אתה יודע עלי הכל, על כל המעברים שלי על כל העבר שלי, אתה לא בדיוק ספרת לי על שלך...״ אמרתי כשחשבתי לרגע והבנתי שאני כמעט לא יודעת כלום על עברו, אני מכירה את אבא שלו ,יודעת שאמא שלו נפטרה מסרטן ויודעת שבמקור הוא מאיטליה, איפה הוא עובד ודברים בסיסיים כאלה, חוץ מזה אני לא יודעת כלום.

״את רומזת שאני לא סומך עלייך?״ הוא הרים את מבטו אלי והיה נראה מאוכזב.
״אוליי זה באמת ככה.״ עדיין עמדתי, שילבתי ידיים והסתכלתי עליו עוד יותר מאוכזבת, הוא כמעט ולא מספר לי כלום אלה אם אני שואלת, אני נפתחתי מולו סיפרתי לו על כל החיים שלי, האמא המשוגעת והמשפחה שכבר לא מדברת איתנו על הכל סיפרתי לו.