אתה

29-היום הראשון

"כבר הולכת?" ליאו שאל בעייפות בעוד שאני לבשתי את המכנס שלי.                                                                    
"שחכת שהמסעדה נפתחת היום?" שאלתי קצת מופתעת.

"אה, נכון..." הוא מלמל והניח את ראשו על הכרית שוב, השעה שבע בבוקר ואני ממש לא רגילה לקום בשעה המוקדמת הזאת, אבל זאת השגרה החדשה שלי, המסעדה נפתחת בשמונה בבוקר ונסגרת בתשע בערב.

"תבוא לבקר?" שאלתי והתקדמתי אליו מתיישבת על המיטה, הוא הפנה את ראשו אלי והמהם, "מה עם איזו נשיקת פרידה?" שאל עם עיניים עצומות רכנתי לנשק אותו ,הוא עטף את זרועותיו סביבי ומשך אותי אליו.

"ליאו אני חייבת ללכת!" אמרתי מנסה לצאת מאחיזתו החזקה.                                                                            
"נשיקה אחרונה?" שאל בקול של ילד קטן ולפני שהספקתי לענות הוא משך אותי לנשיקה אחת ארוכה ואחרונה בהחלט לשעה הזאת.

"את בדרך?" שאלתי את רוני, שמתי אותה על רמקול ובדיוק הרמזור התחלף לאדום.                                       
'עוד שתי דקות שם' ענתה לי בקול מתרגש.                                                                              "מצוין" החזרתי וניתקתי.

המסעדה הייתה די עמוסה היום, הופתעתי לא ציפיתי לכל כך הרבה אנשים, כל המבקרים שיצאו השאירו ביקורת בעמדה של המארחת שהיום זאת הייתה רוני, מלא ביקורות חיוביות שגרמו לשתינו לחייך.

"היה מדהים העסק הזה כל כך הולך להצליח!" אמרתי כשהתמתחתי אחרי שהרמתי את הכיסא האחרון, "ועוד איך!" רוני הסכימה איתי.

"להתראות בנות!" ג'וני הטבח אמר לאחר שסיים לנקות במטבח, הוא טבח מתחיל ואחד המוכשרים שפגשתי בחיים שלי, עברנו ביחד על התפריט לפני כמה ימים, הוא שיפר כמה מהמנות.

אני ורוני חיפשנו באינטרנט בתי ספר לבישול ובאחד מהם ראינו אותו ,הוא גבר צעיר כבן 25 , הכריזמה בעיניים שלו כשהוא מבשל ומנסה שהכל יהיה מושלם זה מה שהדליק אותנו, ישר ידענו שהוא יהיה הטבח שלנו, הוא נענה בשמחה לבקשה שלנו.

"עבודה טובה היום ג'וני!" אמרתי לו ורוני סימנה לו עם האגודל כלפי מעלה עם חיוך הוא הודה לנו ויצא.         

כשהגעתי הביתה השעה לא הייתה מאוחרת אז החלטתי להתקשר לאמא.

לאחר כחמישה צלצולים היא הרימה את הטלפון.                                                                                                        
"אמא?" שאלתי.                                                                          'כן מותק הכל בסדר?' היא שאלה אבל בקולה היה משהו מוזר.                                                                              
"אצלי הכל מצוין רציתי לדעת אם אצלך הכל בסדר," אמרתי טיפה בקול מאוכזב.                                               
'זה לגבי האירוע שלך? אני מצטערת היה לי כמה דברים לסדר'                                                                              
"אמא, אני רציתי שתבואי...את מבינה בכלל כמה חשוב זה היה בשבילי? את מבינה כמה רציתי שאמא שלי שכמעט אף פעם אין לה זמן בשבילי, שאמא שלי תבוא לראות את מה שעשיתי, שתבוא ותתגאה בבת שלה, שאי פעם בחיים האלה תגידי לי 'ילדה שלי כמה שאני גאה בך' או כל דבר כזה  את מבינה??" אמרתי כועסת ,דמעה אחת ירדה מהעין שלי ובצד השני הייתה דממה.                                                                                                  
"אני באמת רציתי שתבואי, אני כל כך חיכיתי לזה, אבל את היית יכול להתקשר או להגיד שאת לא יכולה, שאת באמת מצטערת או משהו כזה, משהו שיגרום לי להרגיש קצת טוב, אבל אפילו לא החזרת לי תשובה להודעה, אפילו לא טרחת להרים אלי טלפון ולאחל לי בהצלחה בעסק הראשון שלי, לא טרחת לבוא אז למה לעזאזל לא יכולת להרים טלפון ולהגיד לי את מה שכל אמא הייתה אומרת?? את בכלל אוהבת אותי?את מחשיבה אותי בכלל לבת שלך?" את המשפטים האחרונים כמעט וצעקתי, את כל זה אמרתי בקול חנוק מדמעות, למה אני צריכה לבכות בגלל אמא שלי?למה אמא שלי כל כך לא אוהבת אותי.