אתה

27-תדבר איתו

בבוקר למחרת קמתי עייפה נורא, לא הצלחתי להרדם וגם לא כל כך הרגשתי טוב.
ליאו עדיין ישן אז החלטתי לרדת למטה להכין לעצמי קפה כי לחזור לישון אני לא אצליח.
התיישבתי בשולחן הגדול והמפואר שהיה במטבח, לוגמת מהקפה שלי ומתבוננת מסביב, כל כך הרבה תמונות מסביב, משפחתיות וזוגיות.
בכמה מהן ראיתי את ליאו ,החיוך הזה שלו פשוט הורס,תמונות בהם הוא ילד היו כל כך יפות, אם אי פעם יהיה לי ילד ארצה שיראה כמוהו, כל כך יפה,מחוייך ומאושר,עם עיניים מדהימות ומהפנטות כאלה שיקסימו כל אחד.

שמעתי שמישהו צועד למטבח והסתובבתי אחורה זה היה אדמונד , בירכתי אותו בבוקר טוב וככה גם הוא.
אדמונד התיישב בשולחן איתי לאחר שהכין לעצמו כוס תה.
״את אוהבת אותו?״ הוא שאל פתאום.
מה זאת השאלה הטיפשית הזאת ברור שאני אוהבת אותו.
״אני חושבת שזה ברור מאליו לא ככה?״
״לא ממש,״  אמר קצת באדישות.
״אהבה...זה משהו טיפשי.״ הוסיף ולגם מהתה שלו.
״אהבה לא טיפשית, היא אחת ויחידה אני בטוחה בזה, ואני בטוחה שליאו הוא האחד והיחיד.״ אמרתי בביטחון והסתכלתי עליו מחכה לתשובה שלו.
״מאיפה את יודעת?״ אותו קול אדיש וקריר.
״פשוט מרגישה ככה... אתה לא מתחתן או משהו?״ שאלתי קצת מבולבלת, אם הוא מתחתן איך זה שהוא לא אוהב?
״היא סתם בת של חברים של המשפחה, הכל עניין של עסקים כאן, אני חושב שליאו עשה את המעשה הנכון כשהוא הפך לעצמאי, עזב את כל השיט הזה.״ אדמונד אמר ונאנח, נשמעה קצת אכזבה בקולו וחרטה.
״עבודה לא חייבת להיות קשורה לאהבה אתה יודע,״ הסברתי לו את מה שאני חושבת.
״עבודה, אהבה, זה הכל רק חלק מהחיים הקצרים שלנו,״ הוא מלמל.

״אם אתה לא אוהב אותה אל תתחתן איתה.״ אמרתי לו והסתכלתי לו ישר אל תוך העיניים שכל כך דומות לשל ליאו.

״אני מבין למה הוא התאהב בך.״ הוא אמר בגיחוך קל וחסר הומור לגמרי.

״את צודקת בכל מה שאת אומרת, אבל אני עדיין לא מאמין באהבה.״ הוסיף אחרי שתיקה קצרה.
״אתה לא תאמין בה עד שתמצא אותה.״ אמרתי מסיימת את הקפה והלכתי אל המדרגות המובילות לחדר האורחים לא לפני שהכנסתי לו חיוך מבין ומנחם, עם קצת תקווה.

הוא נחמד, הוא לא אגואיסט כמו שהוא נראה ממבט ראשון, רואים שהם אחים.

נכנסתי חזרה אל חדר האורחים, ליאו שכב עם ידיו מאחורי ראשו מסתכל על התקרה,ניראה כאילו מעלה הזיכרונות בראשו.

"על מה אתה חושב?" שאלתי והוא הפנה את מבטו אלי וחיוך קטן הועלה על פניו.

הלכתי אל המיטה והתיישבתי על ידו, רגלי משולבות על המיטה ועיני נעוצות בשלו, מחכה לכך שיתחיל לדבר, הוא היה כל כך שקוע במחשבות אין מצב שהוא לא רוצה לפלוט הכל החוצה.

"אני אוהבת את המשפחה שלך," אמרתי עם חיוך, חסרה לי התמיכה הזאת, האימהית והמשפחתית, אני חושבת שאליזבת תוכל למלא את הריקנות הזאת.