אתה

23- תבוא דחוף

״ליאונרד לומברדי איפה הוא?!״ שאלתי בצעקה את הפקידה.
הדמעות לא מפסיקות ליפול לי מהעיניים.
״את מתכוונת לבחור שהביאו עכשיו? הוא נמצא כרגע בחדר הלם הכניסה אסורה, הוא מועבר לניתוח עוד כמה דקות.״ היא אמרה לי עם קול רגוע.
איך אפשר להיות רגועה במצב הזה!?
ניתוח?!
לא לא.
״מה המצב שלו??״ שאלתי חוששת מהתשובה לא רוצה לשמוע אותה אבל חייבת.
״כרגע יציב.״ היא הודיעה והמשיכה לכתוב משהו במחשב שלה.
בינתיים?!
לא לא לא זה לא קורה!!

״לאון תבוא דחוף לבית חולים!״ אמרתי כשענה לטלפון ניתקתי ישר אחרי.

כשנתקעתי בפקק והוא התקדם לאט לאט הדבר שראיתי היה הדבר שבחיים לא חשבתי שיקרה.
האוטו של ליאו היה הפוך בקצה הכביש חוסם את התנועה, מכבי אש, אמבולנס שכרגע נסע והרבה משטרה.
מבלי לחשוב פעמיים לחצתי על הגז וטסתי אחרי האמבולנס, מדיי פעם מציצה לחלון האמבולנס האחורי רואה את הפרמדיקים עם דם על המדים, מדברים הרבה ומהר ועושים משהו למטופל- לליאו.
הגעתי לבית חולים ישר אחרי האמבולנס ,האמבולנס פשוט טס ואני אחריו במרחק של כמה מטרים ספורים, הייתי לחוצה מדיי בשביל להתקשר ללאון או מישהו.
יצאתי מהאוטו וראיתי שכבר מובילים אותו למבנה בית החולים, רצתי למבנה והוא כבר נעלם.

״אמבר.״ לאון הגיע בריצה, הפנתי את מבטי אליו, מנסה לראות אותו מבין כל הדמעות שלי, נגבתי את פניי והתנפלתי עליו לחיבוק מוחץ מנסה להעביר את כל הרגשות שאני לא רוצה להרגיש כרגע אליו.
כל כך מפחדת.
כל כך מודאגת.

״ה-הוא בנית-תוח.״ גימגמתי מתנשפת ושוב הדמעות יוצאות.
״הכל בסדר, הודיעו לאבא שלו?״ הוא שאל.
אני לא יודעת, גם בחיים עדיין לא פגשתי את אבא שלו.
״א-אני לא יו-ודעת.״ המשכתי לגמגם ,לא יוצאות לי המילים מהפה, הפחד שיקרה לו משהו והוא לא יצא מהחדר הזה גובר עלי, או שהוא יצא אבל הוא לא יהיה אותו אחד-אולי הוא לא יזכור אותי?זה תמיד ככה בסרטים, מישהו נכנס לתאונה ויוצא ממנה בלי שום זיכרון מהחיים שלו.

ישבנו בכיסאות ליד החדר שהכניסו אותו אליו לפחות שעה וחצי מודאגים בטירוף מחכים שהוא יצא משם.
המבט שלי מורכן למטה לידיי, האצבעות משחקות אחת בשנייה ,מדי פעם פוצעות אחת את השניה בגלל הציפורניים,והרגל שלי זזה בעצבנות כבר כמה דקות טובות.

נמאס לי ,עברה עוד חצי שעה ועדיין כלום, הלכתי לפקידה שוב.
״מה איתו?״ שאלתי, היא כבר מבינה למי אני מתכוונת, לא הפסקתי לשאול אותה את השאלה הזאת כל הזמן הזה שישבתי כאן.
״אני אבדוק.״ היא אמרה, אני לא מאמינה שהיא כל כך רגועה במקומה כבר הייתי מתעצבנת.
״מעבירים אותו כרגע לחדר התאוששות מיטה 12״ אמרה.
״איפה זה?״ שאלתי במהירות, מתרגשת לראות אותו כבר אבל גם פוחדת.
״ימינה במסדרון,״ אמרה וחזרה למחשב שלה.