The Girl Next Door

פרק 22:

-נקודת מבט אלי-
"תודה," חייכתי אל אוליביה.
"אין בעד מה," חייכה חזרה.
הוספתי כפית סוכר לקפה וערבבתי, שותה מימנו.
"איך בנג'מין?" שאלה אוליביה בשקט."לוקאס דואג לו מאד."
"לא משהו," עניתי. "הוא רק יושן. אפילו לשירותים הוא בקושי הולך."
אוליביה התיישבה לידי. "הוא אמר לך מה קרה?"
הנדתי בראשי ונאנחתי. "לא, הוא לא אמר כלום מאותו ערב שהוא הרס את הסלון."
"מה את חושבת שקרה?" שאלה אוליביה.
"את מבקשת מימני לנחש?" שאלתי בפליאה.
"בערך," אמרה. "אתם חברים מגיל קטן אלי, ממה הוא יכול להיות מבואס כל כך? מין הסתם חשבת על זה קצת לא?"
"יותר מקצת. אני חושבת שהוא וקיילי נפרדו," אמרתי. "אותו יום היה האחרון שראיתי אותה."
"השכנה?" שאלה אוליביה.
הנהנתי. "שמעתי שהיא עדיין באזור אבל היא כנראה מתחמקת מימני או משהו."
אוליביה שתקה.
לקחתי את הכוס ומילאתי אותה שוב בקפה. "אני עולה." אמרתי לאוליביה ויצאתי מהמטבח, עולה חזרה לחדר של בנג'מין.
מאז שיצאתי, לפני שעה, הוא לא זז מהתנוחה שלו.
הנחתי את הכוס על השידה והרמתי מימנו את השמיכה.
בנג'מין לא זז.
"קום בנג'." אמרתי. "אתה לא יכול להיות כל היום במיטה, זה לא בריא."
ענייו נפתחו והוא הביט בי.
"קדימה בנג'," אמרתי ברוך. "אתה מדאיג את כולם."
בנג'מין בהה בי לשנייה ואז סובב את ראשו לצד השני וחזר לעצום עניים.
נאנחתי, ככה זה היה כבר כמעט שלוש שבועות.
כיסיתי אותו חזרה ולקחתי את הכוס, מתיישבת על הכיסא ליד שולחן הכתיבה.
ג'יימס הציע לי לא לוותר לו ולא לתת לו להמשיך במצב הזה כי זה רק יחמיר, אבל לא הייתי מסוגלת לצעוק עליו שיקום מהמיטה או להכריח אותו לדבר איתי. אני יודעת שבנג'מין יקום כשהוא יהיה מוכן לקום והוא ידבר איתי כשהוא יהיה מוכן לדבר ואני אהיה פה להשגיח עליו כל יום, יקח כמה זמן שיקח.
הפלאפון שלי צלצל.
קמתי להוציא אותו מכיס הג'ינס והבטתי במסך, 'ג'יימס'.
התיישבתי חזרה והחלקתי את האצבע על המסך, מצמידה את הפלאפון לאוזני. "ג'יימס."
"אלי," אמר בקול צרוד. "את עדיין אצל בנג'מין?"
"כן למה?" שאלתי והעלתי את הרגליים לכיסא.
"כבר שמונה וחצי." אמר.
שתקתי, מנסה להיזכר מה פספסתי חוץ מאת הצלצול השני בבית הספר.
"היית אמורה לבוא אליי לפני בית ספר," קטע את מחשבותיי אחרי כמה שניות.
"אומייגאד!" קראתי והורדתי את רגליי בבת אחת מהכיסא.
"זה בסדר," אמר. "הנחתי שתשכחי בגלל בנג'מין."
"אני כל כך מצטערת!" קראתי.
"זה בסדר," ביטל את דברי. "לא מפריע לו שאת צועקת?"
"לא, איזה." נחרתי ונשענתי, מרימה שוב את רגליי. "הוא מתעלם מכולם. הכי רחוק שהוא הגיע זה לתקוע בי מבט לשנייה כשאני מפריע לו ואז לסובב את הראש."
"את מתכוונת לשבת בחדר שלו כל היום?" שאל ג'יימס, ברקע שמעתי דלת מכונית נסגרת.
"לא, מין הסתם אני אחזור הביתה בשלוש כדי שיראה כאילו הלכתי לבית ספר ואז אני אגיד לאבא שאני הולכת לבדוק מה עם בנג'מין." השענתי את ראשי לאחור.
"ההורים שלו לא בבית?"
"הם כן," אמרתי. "אבל הם בסדר, הם לא יגידו."
ג'יימס שתק.
"אתה רוצה שאני אפנה לך זמן?" שאלתי בשקט.
"אני רוצה שתפני זמן לעצמך." אמר בכנות.
"אני בסדר," ביטלתי את דבריו. "זה לא שלפני החיים שלי לא היו מעורבים בשל בנג'מין."
"את בדרך כלל יושבת ובוהה בו יושן או מה שזה לא יהיה שהוא עושה?"
"כן," אמרתי. "יותר מידי פעמים משאני מוכנה להודות."
"אדון וואלטר," נשמע קריאה רחוקה."חיפשתי אותך בכל מקום. אפשר לדבר?"
"היכנסי, מיס מילר. אני כבר איתך." ענה ג'יימס.
"אתה בבית ספר." אמרתי במרירות, זאת הייתה אחת התלמידות הזונות שתמיד נדבקה אל ג'יימס.
"כן," אמר. "אני כאן, ודיי נראה לי שאני צריך ללכת לדבר איתה."
"לעזאזל," מלמלתי.
"נתראה אהובה." אמר ושמעתי את החיוך בקולו.
"כן.." אמרתי לאט והרחקתי את הפלאפון מאוזני, מנתקת.
נאנחתי והנחתי את הפלאפון בצד.
מצמצתי כשהבחנתי שבנג'מין תוקע בי מבט.
ברגע שהוא שם לב שראיתי הוא סובב את ראשו וטמן אותה בכרית.
"אלוהים, אתה כזה אידיוט בנג'מין." אמרתי וזרקתי עליו את הפלאפון שלי, פוגעת בגבו.
בנג'מין נאנק בשקט אך לא אמר מילה.
הדלקתי את המחשב שלו ונכנסתי לאחד המשחקים.
הפעלתי שירים ושתיתי את הקפה הקר בלגימה אחת.
"תנמיכי." גנח בנג'מין חצי שעה אחרי שהתחילו השירים הקיצביים.
"קפוץ לי," אמרתי ואחרי שנייה פגעה בי כרית.
בנג'מין יבב וטמן את פניו בין שאר הכריות."אלי."
"מה?" הרמתי את מבטי אליו.
"תפסיקי." התחנן.
"להפסיק מה?" שאלתי בתמימות.
בנג'מין התגלגל על גבו והביט בי בעניים עצובות.
נעצתי בו מבט.
בנג'מין קם וניגש לחלון.
"נעלתי את זה." אמרתי כשניסה לפתוח.
בנג'מין ניסה לפתוח את הנעילה אך נכשל.
"גם אם תצליח לפתוח -ואתה לא- אתה לא תצליח לעלות לגג, אתה חלש מידי בשביל זה." אמרתי.
בנג'מין התעלם מימני.
חזרתי לשחק במחשב.
"מה את רוצה אלי?" רטן, משעין את מצחו על החלון.
"כלום," אמרתי. "אני רק יושבת פה ושומרת שלא תעשה שטויות."
"מה את רוצה אלינור?" נהם.
התכווצתי כשקרא בשמי המלא אך התעלמתי מכך. "לדעת מה לעזאזל נסגר איתך."
בנג'מין הסתובב אליי וצנח על המיטה בכבדות, כאילו לא יכל להחזיק את עצמו יותר. "זה קשור לקיילי."
"את זה הבנתי כשבאתי לחפש אותך ומצאתי אותך שוכב פה במיטה עם ידיים מדממות כשהסלון הרוס," אמרתי. "הו כן, הזכרתי שזה היה אחרי שאמרת לי שאתה הולך לדבר איתה? שיחה מאד רצינית, אגב."
בנג'מין התכווץ.
"אה כן," הוספתי. "וגם דיי הבנתי את זה כשהיא נעלמה."
"היא נעלמה?" הביט בי.
"ג'יימס אמר שהוא ראה אותה כמה פעמים בבית הספר, אבל היא בהחלט מתחמקת מימני." אמרתי.
"חיפשת אותה?" הרים גבות.
"כן, אדיוט," אמרתי. "רציתי לדעת מה לעזאזל קרה לך."
בנג'מין שתק.
"אתה הולך להסביר לי מה לעזאזל קורה איתך?" שאלתי.
"התאהבתי," הרים גבות, עדיין מביט ברצפה. "התאהבתי כשהכי לא ציפיתי לזה וחשבתי שזה היה הדדי, אבל הכל היה שקר."
"קיילי אהבה אותך." אמרתי.
בנג'מין הניד בראשו. "הכל היה חלק מהמשחק."
"משחק?" שאלתי בבלבול.
בנג'מין שתק.
הבטתי בו, לא אומרת מילה.
בנג'מין נשם עמוק והרים את מבטו אליי. "היא מכירה את אמא שלי."
"את אמא שלך?" שאלתי בבלבול.
"את לורן." הסביר.
"מה?" שאלתי. "מאיפה היא מכירה אותה?"
בנג'מין משך בכתפיו.
"היא זאת שגילתה לאמא שלך את הכתובת שלך?" שאלתי בהצתה מאוחרת.
בנג'מין הנהן. "לורן ידעה באיזה עיר אני גר היא פשוט הייתה צריכה לצמצם את זה לבית מסוים."
"פאק," מלמלתי. "זה חרא דבר לעשות."
"מבחינת לורן או.." בנג'מין בלע רוק. "קיילי?"
"טוב, שתיהן," אמרתי. "לורן בכלל שחשבה על זה וקיילי שהסכימה."
"אלי?" שאל בנג'מין אחרי כמה דקות של שקט.
"כן?" הרמתי את מבטי אליו.
"את מוכנה לבוא לפה שנייה?" ביקש, קולו עדיין שקט.
קמתי וניגשתי לשבת לידו. "מה יש בנג'מין?"
בנג'מין כרך את ידו סביבי וטמן את פניו בצווארי.
נאנחתי וחיבקתי אותו, מעבירה יד בשערו. "יכולת פשוט לבקש."
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז.. זה הפרק😁
מקווה שאהבתם.. תצביעו 🌟 ותגיבו 💬
*שוב, 14 הצבעות ו4 תגובות לפרק 23*
המשך יום מקסים😍