The Girl Next Door

פרק 41:

חזרתי לחדר לבוש במכנס טרנינג והתיישבתי ליד קיילי, מביט בה.
היא שכבה על ביטנה, ידיה מחבקות את הכרית שקועה בשינה עמוקה כשהדבר היחיד שמכסה אותה זה שמיכה דקה עד מותניה.
חייכתי וגלשתי לשכיבה, מנשק את גבה. עצרתי בכתפה ומצצתי את עורה.
קיילי זזה ונהמה. "בנג'מין."
צחקקתי. "מה?"
קיילי התהפכה ותוך כדי משכה עליה את השמיכה. "עזוב אותי. הלכת לישון בכלל?"
הנדתי בראשי ונישקתי את הלסת שלה.
קיילי דחפה אותי. "אלוהים אדירים, רק חמש. תן לי לישון."
"מצטער," חייכתי והבטתי בענייה. "לא התאפקתי."
"אתה משהו מיוחד." חייכה.
"תודה."
קיילי הזדקפה ונישקה אותי.
"את בטוחה שאת רוצה לישון?" שאלתי כשהיא התנתקה מימני.
קיילי הנידה בראשה.
חייכתי ונישקתי אותה.

שלוש שעות אחר כך קאמיל התעוררה. קמתי וירדתי איתה כדי להכין לה ארוחת בוקר וכדי שקיילי לא תצטרך להתלבש לגמרי רק כדי לעבור לאמבטיה ותוכל לחצות את המזדרון בחולצה שלי בלבד.
"חלמתי שאני עפה." אמרה לי קאמיל כשהתיישבה ליד השולחן.
"לאיפה עפת?" העפתי בה מבט והוצאתי מחבת וביצים.
"לשמיים, וגרתי על ענן."
"פגשת שם חברים חדשים?" שברתי ביצים אל תוך קערה פלסטיק.
"כן," אמרה קאמיל וירדה מהכיסא, גוררת אותו אליי. "לימדתי גם אותך לעוף ובאת לגור איתי על הענן שלי." עלתה על הכיסא.
חייכתי ושפכתי את הביצים למחבת. "ומה קרה אחרי זה?"
קאמיל משכה בכתפיה. "אני לא זוכרת."
"תוציאי גבינה מהמקרר?" ביקשתי מימנה והפכתי את החביתה.
קאמיל הנהנה וירדה מהכיסא, פותחת את המקרר וגררה את הכיסא אליו. "לשים על השולחן?"
"כן." אמרתי והוצאתי את החביתה, מניח אותה על הצלחת.
קאמיל סגרה את המקרר.
הוצאתי צלחות וסידרתי אותם על השולחן, מניח את הצלחת עם החביתות.
קאמיל גררה את הכיסא חזרה, קירבה אותו לשולחן ועלתה עליו, מתיישבת.
קיילי נכנסה אל המטבח. "בוקר טוב,"אמרה.
"בוקר טוב." חייכה קאמיל.
קיילי חיבקה אותי מאחורה.
שחררתי את ידיה והסתובבתי אליה. "את רעבה אהובה?"
קיילי הנהנה. "מאד."
"יש חביתות."
"מריחים." חייכה.
משכתי אותה אליי כשהתרחקה.
קיילי הביט בי.
"את באמת חייבת ללכת היום?"
"אני גם לא רוצה ללכת," אמרה וליטפה את שפתיי. "אבל אני חייבת."
חייכתי. "התחלת לאהוב את ניו יורק קיילי?"
קיילי חייכה ונשענה עליי, מביטה בעניי. "יותר כמו את המיטה שלך."
"ששש," היסתי אותה. "אל תעוררי דברים שלא צריך."
"לא?" שאלה והכניסה את ידיה אל חולצתי, מניחה אותם על ביטני ויורדת לאט.
תפסתי את ידיה במהירות והוצאתי אותם."לא."
קיילי צחקה.
עטפתי אותה בזרועותיי. "תפסיקי," לחשתי באוזנה. "הילדה פה."
"זה לא הפריע לך לדבר על גילוי עריות אתמול."
מצמצתי. "אני פשוט שונא אותך."
"לך תתקלח, לא התקלחת עדיין." אמרה קיילי והתרחקה מימני, מתיישבת ליד השולחן.
נאנקתי ויצאתי מהמטבח.
"לאן אבא הולך?" שמעתי את קאמיל שואלת.
"להתקלח." ענתה קיילי.
נכנסתי לחדר אמבטיה והתפשטתי, נכנס להתקלח.
התקלחתי במהירות ולבשתי ג'ינס וטריקו.
צחצחתי את השיניים שוב, כחלק מהתארגנו בוקר שהייתי רגיל אליה, סידרתי את השיער וירדתי למטבח.
קאמיל כבר עברה לסלון לשחק במשחקים שלה.
קיילי חייכה אליי כשהתיישבתי לידה. "קניתי לך משהו." אמרה בפה מלא.
"איפה קנית?" שאלתי ומרחתי גבינה על הלחם. "במיטה שלי?"
קיילי צחקה ודחפה אותי. "אלוהים אדירים, קניתי בבית."
"מה קנית לי?" שאלתי וסידרתי חביתה ועגבניה על הלחם.
"הפתעה." הוציאה לי לשון. "אבל יכול להיות ששכחתי להביא את זה כי ארזתי מהר. אם שכחתי אני אביא פעם הבאה שאני אבוא."
הרמתי גבות באמצע הביס והבטתי בה."פעם הבאה?"
"אתה הולך להיות פה עוד חודש ושבועיים אהוב," אמרה וניגבה גבינה משפתי התחתונה. "אז כן, פעם הבאה."
חייכתי. "פשוט תגידי שהתחלת לאהוב את ניו יורק וזהו, אל תשתמשי בי בתור תירוץ."
"אוף," עיקמה את אפה בחיוך. "חשבתי שתבלע את זה."
"אין מצב." צחקתי.
קיילי קמה.
"לאן?" תפסתי את ידה.
"יש לי פיפי."
הנחתי את הלחם על הצלחת וזזתי, מושך אותה שתשב על רגלי.
"בנג'מין," גלגלה עניים.
"לא," מלמלתי והנדתי בראשי, מנשק אותה.
"אלוהים אדירים," מלמלה לשפתיי.
צחקקתי.
קיילי התנתקה מימני וקמה.
רטנתי והבטתי בה בזמן שיצאה מהמטבח.
סיימתי לאכול את הלחם והרמתי את הכלים. כשסיימתי לסדר עברתי לסלון והבטתי בקאמיל עד שקיילי הצטרפה אליי בשכיבה על הספה.
"הרבה זמן." אמרתי בשקט וכרחתי את ידיי סביבה.
"בדקתי אם הבאתי את מה שקנית לך," הביטה בי.
"נו," נישקתי את לחייה.
"שכחתי."
המהמתי ונשכתי את תנוך אוזנה. "זה נותן לך תירוץ לבוא לפה שוב."
"כן," אמרה. "אני בטוחה שזה רק זה ולא הבן זוג החתיך שלי."
הבטתי בה. "הו, אז אני חתיך?"
"כן," חייכה וליטפה את שפתיי. "והפה שלך נמצא בכל מקום."
"מצטער."
"אל."
חייכתי ורכנתי ללכוד את שפתה התחתונה בין שיניי.
קיילי טמנה את ידיה בשערי ומשכה מעט."איזה חינוך מדהים אתה נותן לבת שלך, ככה ממזמז את חברה שלך מולה."
הנהנתי. "שתלמד. חבר שלה צריך לאהוב אותה כל כך שהוא לא ירצה להוריד מימנה את הידיים שלו."
"ואם לא?"
"אם לא אז שתזרוק אותו."
קיילי צחקה.
"תגידי," הבטתי בה.
"מה?"
"חשבת על מה שאמרתי?"
"מה?" כיווצה את גבותיה בבלבול.
"זה שאני רוצה מימך ילד."
"הו," אמרה וידיה קפאו על פניי. "את האמת שלא. אפשר לדבר על זה אחרי שתחזור הביתה?"
הנהנתי. "מצטער, אני יודע שהבטחתי. אני לא אעלה את זה עוד פעם."
קיילי נישקה את שפתיי. "אני אוהבת אותך בנג'י."
"אני אוהב אותך."
קיילי חשבה שזה לא רעיון טוב שאני אקח אותה לשדה תעופה והציעה לקחת מונית.
"איזה מין חבר אני אם אני אתן לך לנסוע במונית כשיש לי רכב ויותר מידי זמן חופשי בידיים?" רטנתי ולבסוף היא נכנע ונתנה לי לקחת אותה.
"לא," אמרה קיילי ועצרה אותי אחרי שעזרתי לה להוציא את המזוודה מהתא מטען.
"למה?" קראתי, מושך כמה מבטים.
קיילי חייכה אליהם וחזרה להביט בי. "נתתי לך לקחת אותי לפה, אתה לא נכנס איתי. אתה רק הופך את זה ליותר קשה."
"אז תשארי."
קיילי חייכה. "ניסיון יפה."
שמתי לב שעדיין יש אנשים שמביטים בנו, שואלים את עצמם מה הסיפור שלנו.
"תבטיחי שתבואי עוד פעם."
קיילי הנהנה וחיבקה אותי. "אני מבטיחה."
טמנתי את פניי בצווארה ושאפתי את ריחה. "אני מתגעגע אלייך, מתי את חוזרת?"
קיילי הביטה בי. "עדיין לא הלכתי."
"לא, אבל את צריכה ללכת עכשיו אם את לא רוצה לפספס את הטיסה שלך."
קיילי נישקה אותי.
נשכתי את שפתה התחתונה.
קיילי התרחקה מימני וניגשה לרכב להיפרד מקאמיל. היא נישקה אותי פעם אחרונה ונכנסה לשדה תעופה.
הבטתי בה עד שנעלמה ונכנסתי לרכב.
קאמיל הביטה בי. "מתי קיילי חוזרת?"
"אני לא יודע קאמי."
השתלבתי בתנועה ועליתי על הכביש שהוביל לבית.

הביקור של קיילי לא הפחית את הגעגועים אליה, רק הגביר אותם. כל לילה הלכתי לישון במחשבות עליה וכל בוקר קמתי בתקווה לראות אותה, מחוץ למסך המחשב. קאמיל התחילה לפספס גם באמצע היום ושמחת החיים שלה ירדה, היא עדיין שמחה מכל דבר אך באותה מידה נהיית עצובה מכל שטות. באותו יום, חזרנו הביתה אחר הצהריים והיא גילתה שאין קפטן קראנץ', לא הצלחתי להרגיע אותה במשך שעות והיא נרגעה רק אחרי שהתקשרנו לקיילי. לפני שהלכה לישון קיילי הרגיעה אותי והבטיחה לבדוק מתי היא יכולה לקחת חופש.
איימי עדיין כעסה עליי שהברזתי לה מהמסיבה והתעצבנה עליי עוד יותר כשהגשתי את הבקשה להעברה בדיוק כשעבר חודש במקום לחכות עוד שבוע.
"אני לא סובל להישאר פה עוד!" אמרתי לה אחרי שהתפרצה למשרד שלי. "נשארתי רק כי אני צריך את העברה הזאת."
"יש הבדל בין רוצה לצריך." אמרה בבוז.
"אולי." עניתי והזזתי את העכבר כדי שהמחשב לא ירדם. "אבל אני מתחרפן מלהיות פה ולא טוב לבת שלי."
"היא לא הבת שלך."
הרמתי גבות והבטתי בענייה בפעם הראשונה מתחילת השיחה. "ואת הולכת להיות כלבה ולהגיד את זה למועצת המנהלים?"
"מה?"
"זה היה חלק מהסיבה לבקשה שלי. לקאמיל לא טוב כאן והיא צריכה להיות ליד משפחה, לא רחוק מימנה." עניתי. "את מתכוונת ללכת למועצת המנהלים ולהגיד להם שהיא לא באמת הבת שלי?"
"ברור שלא," איימי צמצמה את ענייה. "אני לא עד כדי כך נוראית."
"נשארתי חודש," אמרתי והזזתי שוב את העכבר. "הגשתי כבר את הבקשה להעברה. את מתכוונת לכעוס עליי תמיד בגלל משהו שהיה?"
"איבדתי אותך, על מה אתה מדבר?"
"על המסיבת עובדים, את מתכוונת לכעוס עליי תמיד בגלל זה?"
"מין הסתאם." משכה בכתפיה.
"אני לא רוצה לסיים איתך את העבודה ברע, איימי." אמרתי בשקט.
איימי משכה שוב בכתפיה ויצאה מהמשרד.
נאנחתי ופתחתי את המייל ממועצת המנהלים שהגיעה שנייה אחרי שאיימי נכנסה למשרד.

אדון בנג'מין אובריין,
בקשתך הגיעה אלינו ואנו נשקול אותה ונודיע לך על תשובתנו.
זמן ההמתנה הוא כשלושה שבועות.
בזמן זה עלייך להגיע לעבודה ולהתנהל כרגיל. אם תיקח חופשות בקשתך תידחה עד להודעה חדשה, גם במידה ותגיש בקשה מחודשת.
המשך יום טוב,
מועצת המנהלים.
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז זה הפרק
פרק קצת קצר ולכן-
*20 הצבעות ו13 תגובות לפרק 22*
תצביעו 🌟 ותגיבו 💬
ערב מעולה😊