The Girl Next Door

פרק 28:

לא סיפרתי לאלק מי קיילי בשבילי לכן הוא לא ידע למה אני יוצא מהחדר בלי סיבה בכל פעם שהיא באה. כמה פעמים הם הלכו לחדר שלה אבל השותפה של קיילי לא סבלה את שניהם והם לא אהבו את החצרות כי הם תמיד היו מלאות תלמידים ומלא רעש אז את רוב הזמן הם בילו בחדר, אלק חשד שזה מציק לי אבל לא אמרתי לו כלום והוא לא היה מהאנשים שאכפת להם אם לא אומרים להם ישירות.
הייתי תופס את קיילי בוהה בי כמה פעמים כשכן הייתי בוחר להישאר בחדר, היא הייתה מסיטה את מבטה ברגע שהסתכלתי לכיוון שלהם או כשהבטתי בה, גם אם היה לוקח לה כמה שניות לקלוט שאני מחזיר לה מבט.
קיילי הייתה גם מצטרפת אלינו בארוחות אז למדתי לאכול מהר או שהייתי יורד לפניהם ומגניב אוכל אל מחוץ לחדר אוכל ויושב על המדרגות הנטושות מאחורי המבנה.
בשיעורים הייתי מתכתב עם אלי עד שהייתה מעירה לי על כך שאני לא מקשיב או שאני מפריע לה להקשיב. לפעמים הייתה שולחת לי הודעות מוזרות ובלתי מובנות כמו 'המוקה מסתגל עלעי' או 'הנוקה צפס אוצי', היה לוקח לי הרבה זמן להבין מה כתבה וזה היה משתיק אותי לכמה דקות ארוכות. לקח לי כמה ימים להבין שברגע שהיא שולחת הודעות כאלה זה אומר שהיא מקלידה תוך כדי שהיא מחזירה מבט למורה.
בהתחלה המורים היו מאד מדוייקים איתי והציקו לי כי הייתי ה'תלמיד החדש' עד שלמדו להתעלם גם מימני. היה להם יותר נוח ככה כי הם לא היו מבזבזים זמן מהשיעור להעיר לי על איך שאני יושב או על כך שאני מסתמס.
בערבים הייתי מתקשר לאבא והפלאפון היה עובר בין כולם, אחר כך הייתי מתקשר לאלי והיינו מדברים על כל מה שלא הסתמסנו עליו. אלי סיפרה שג'יימס חצי צחק חצי התלונן על כך שאנחנו מדברים כל היום, אם זה באסמסים ואם זה בשיחות. שמעתי אותו צוחק כשהיא סיפרה לי על זה ולפני שהספקתי לענות הוא אמר "לא דיברתם כל כך הרבה כשהיית בבית ועכשיו אתם לא מניחים את הפלאפון לשנייה", צחקתי בתגובה והסברתי ש"כשאני בבית אנחנו ביחד כל הזמן וברגעים שלא אנחנו מספרים אחרי זה", הוספתי שגם אחרי כל השיחות האלה עדיין יש על מה לדבר ואז אלי קטעה את הצחוק שלי ושל ג'יימס בסיפור על הוויכוח שהיה לה עם אביה.

אלי מרטינז: אני חושבת שכן. אתה חוזר לסופ"ש?
בנג'מין אובריין: כן:)
אלי מרטינז: למה באמת לא חזרת עד עכשיו?
בנג'מין אובריין: כבר מתגעגעת? ראית אותי לפני כמה ימים
אלי מרטינז: כאילו אתה לא. וראיתי אותך רק לשעתיים, לא חזרת מתחילת שנה
בנג'מין אובריין: לא נכון, אני כן חזרתי
אלי מרטינז: חזרת, אבל לא לסופ"ש

הרמתי את מבטי כששמעתי דפיקה בדלת.
שנאתי לקום לדלת כי תמיד באו לאלק אך קמתי בכל זאת.
פתחתי את הדלת ועניי נתקלו בקיילי. הורדתי אוזנייה. "אלק לא כאן." אמרתי באדישות.
"אני יודעת," היא ענתה. "אני צריכה מימנו חולצה."
הרמתי גבות אך לא אמרתי מילה ופתחתי את הדלת עד הסוף, זז כדי שתוכל להכנס.
קיילי נכנסה ופתחה את הארון של אלק.
טרקתי את הדלת אחריה וחזרתי למיטה.
קיילי לקחה חולצת טריקו ונכנסה לשירותים כדי להחליף.
בהיתי במסך של הפלאפון.
אחרי דקה או שתיים קיילי יצאה והביטה בעצמה במראה, מסדרת את החולצה. "הי, בנג'מין."
"ממ?" המהמתי והרמתי את מבטי אליה.
"אכפת לך אם אני אשאר כאן?" היא שאלה, לא מרחיבה.
"תשארי." משכתי בכתפיי.
קיילי התיישבה על המיטה של אלק והורידה את נעליה, מרימה את רגליה למיטה והוציאה את הפלאפון מהכיס. אחרי כמה דקות הרימה את מבטה אליי. "אתה כבר לא יורד איתנו לאכול."
"נו אז?" שאלתי, עדיין מביט בפלאפון והעברתי שתיים לב אל שלוש לב (סוליטייר עכביש).
"למה?"
"כי אני אוכל עם אנשים אחרים." עניתי.
"שקרן," אמרה בקול מאשים. "ראיתי אותך כמה פעמים יוצא למדרגות הנטושות מאחורי חדר האוכל."
עצרתי את המשחק ופניתי להביט בה. "אז מה? מה את רוצה שאני אגיד לך קיילי?"
"את האמת."
"למה?" התעצבנתי. "אני לא חייב לך כלום."
"לא ביקשתי הרבה."
"זה לא כאילו את אי פעם אמרת לי את האמת."
קיילי תקעה בי מבט.
"מה?" קראתי. "אל תסתכלי עליי ככה."
"לא להסתכל עלייך איך?"
"אל תסתכלי עליי בכלל." כעסתי. לא ידעתי אם היא עושה את זה בכוונה אבל היא עיצבנה אותי.
"מה הבעיות שלך?" אמרה בחוסר סבלנות.
קמתי וניגשתי אל הדלת, פותח אותה.
"לאן אתה הולך?" קמה וסגרה את הדלת לפני שהספקתי לצאת.
משכתי את ידי אליי כדי שהדלת לא תסגר עליה ופערתי את עניי. "מה לעזאזל נסגר איתך?"
"שאלתי אותך שאלה." אמרה.
"גם אני שאלתי אותך."
"בנג'מין."
"קיילי."
"תענה לי."
"על מה?" קראתי. "מה את רוצה?"
"מה הבעיות שלך?"
"אין לי בעיות."
"בבירור יש לך," אמרה. "למה אתה לא מסוגל להיות איתי באותו חדר?"
"על מה את מדברת? אני כן מסוגל, אני עכשיו איתך באותו חדר."
"אז למה אתה יוצא? ולמה אכפת לך אם אני מסתכלת עלייך?"
"אני לא אוהב שמסתכלים עליי."
"אוי נו באמת," היא אמרה,מגלגלת עניים."אל תתרץ לי."
"אני לא," קראתי. "את מוכנה לתת לי לצאת בבקשה?"
"לא," הנידה בראשה. "תגיד לי מה קורה איתך."
"לא קורה איתי כלום!" קראתי והלכתי צעד לאחור, מעביר יד בשערי בתסכול. "אני רוצה לצאת לעשן, אסור לי?"
"לא!" קראה. "לא עד שתסביר לי מה קורה איתך."
"מה אכפת לך?" נאנחתי.
"אכפת לי, תמיד היה לי." אמרה. "אתה מוכן להגיד לי?"
"לא קורה כלום!" קראתי. "כלום! שחררי אותי כבר!"
"בנג'מין." הרימה את קולה. "כן, קורה איתך משהו ואתה יודע את זה!"
"לא קורה איתי כלום!"
"אז למה אתה-"
"אני אוהב אותך!" קטעתי. "אני אוהב אותך לעזאזל! זה מה שאת רוצה לשמוע?"
קיילי בהתה בי.
"אם לא ידעת את זה את מטומטמת."נאנחתי.
קיילי השפילה את מבטה.
"תסתכלי עליי," אמרתי.
קיילי הרימה עניים אליי.
"קשה לי להיות איתך באותו חדר וקשה לי לדבר איתך, שלא לדבר על לראות אותך כל יום כל היום."
קיילי מצמצה, דמעות עומדות בענייה.
"אני הולך לשנוא את עצמי אחרי זה נכון?" שאלתי בשקט, יותר את עצמי מאותה.
"מה?" מלמלה.
התקרבתי אליה ונישקתי אותה.
קיילי נצמדה אליי ונישקה אותי חזרה."אתה בטוח?"היא לחשה אלי.
נישקתי את עצם הלסת שלה. "השאלה היא אם את בטוחה."
"אני כן. תמיד." מלמלה ונישקה אותי, גורמת לי לשכוח מהכל.
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז.. זה הפרק😋
התלבטתי אם זה ברור או לא.. למי שלא- הם שכבו עכשיו בפעם הראשונה
מקווה שאהבתם😊
*22 הצבעות ו12 תגובות לפרק 29*
תצביעו 🌟 תגיבו 💬 ושיהיה המשך יום מושלם🤓