The Girl Next Door

פרק 33:

נכנסתי למונית ודקלמתי לנהג את הכתובת שאליה רציתי להגיע.
הנהג הנהן ונקב במחיר, יוצא מהחנייה ומשתלב בכביש.
ביטלתי את מצב הטיסה בפלאפון ובדקתי שהוא עדיין על שקט, שלא יעשה רעש בזמן שכל ההודעות התקבלו.
בדקתי הודעות ומיילים מהעבודה עד שהגענו לכתובת.
הנהג יצא להוציא את המזוודה מתא המטען.
יצאתי ותליתי את תיק הגב על כתפי, מושיט לו את הכסף ואומר לו לשמור את העודף.
הנהג חייך אליי והודה לי.
לקחתי מימנו את המזוודה והתקרבתי אל השער, שומע את המונית עוזבת מאחורי. הקלדתי את הסיסמא שנשלחה אליי בהודעה כמה ימים קודם לכם והשער זמזם בזמן שנפתח.
"מפואר," מלמלתי ונכנסתי, השער נסגר אחרי. ניגשתי לדלת ולחצתי על הכפתור על המשקוף.
איפשהו בתוך הבית נשמע צלצול מחריד.
כמה דקות אחרי אישה שנראת בשנות הארבעים לחייה פתחה את הדלת.
חייכתי אליה והיא זזה כדי לתת לי להכנס.
"אתה אדון אובריין?" שאלה במבטא שלא זיהיתי.
הנהנתי.
"אדון וגברת וואלטר לא נמצאים בבית כרגע," הסבירה. "גברת וואלטר אמרה לי להראות לך את החדר שלך כדי שתוכל לנוח אחרי הנסיעה הארוכה."
"לכי על זה," חייכתי אליה והיא הובילה אותי ללמעלה לאחד מחדרי האורחים.
"יש לך כאן שירותים ומקלחת פרטיות." אמרה ברגע שהיינו בתוך החדר.
"תודה." אמרתי.
"אם תצטרך משהו אתה יכול לקרוא לי, אני במטבח למטה." חייכה אליי.
"איך קוראים לך?" שאלתי לפני שיצאה.
"קלרה." חייכה ויצאה, סוגרת אחריה את הדלת.
הנחתי את תיק הגב על הרצפה ונאנחתי, מתמתח. הוצאתי בגדים ונכנסתי להתקלח. עבר הרבה זמן מאז שהייתי בבית בפעם האחרונה.
את יב' סיימתי, למרבה הפלא, עם ציונים גבוהים מהממוצע ולהפתעת אבא ואלי החלטתי ללכת לקולג'. סיימתי 4 שנות לימוד בWCU. אחרי שסיימתי ללמוד מצאתי עבודה קרוב לבית וחזרתי לגור עם כולם. חצי שנה אחרי קיבלתי קידום בעבודה, מה שכלל גם מעבר לניו יורק. אלי דחפה בי להגיד כן וחודשיים אחרי שעברתי לניו יורק היא עברה לגור עם ג'יימס.
התלבשתי ונכנסתי חזרה לחדר, יורד ללמטה ויצאתי מהבית אל הגינה.
התיישבתי על המדרגות והוצאתי סיגרייה, מחזיק אותה בין שיניי.
"חשבתי הפסקת לעשן."
פניתי להביט וחייכתי כשראיתי את קיילי. קמתי ודחפתי את הסיגרייה אל מעל אוזני, מחבק אותה. "הפסקתי." אמרתי ובחנתי אותה. "וואו, את השתנת."
"גם אתה," חייכה. "סיימת לגבוה בנג'מין?"
צחקתי ומשכתי בכתפי. "איפה ארוס שלך?"
קיילי הסתובבה והרימה את משקפי השמש שלה. "ראיין!" קראה.
ראיין התקרב אלינו בהליכה מהירה. "מצטער אהובה," אמר ונעמד לידה. "ראיתי פרפר יפהפייה."
"זה לא פרפר," אמרתי בקור. "אין פה פרפרים."
"אז מה זה?" הביט בי בסלידה, בוחן את בגדיי.
"לא יודע," משכתי בכתפי. "אבל אם תתקרב אליו הוא בטוח ינשוך אותך."
ראיין שתק.
"אתה עדיין גר בניו יורק בנג'מין?" שאלה קיילי.
הנהנתי ועליתי במדרגות. "כן, עדיין. כנסו, נוכל להמשיך לדבר בפנים."
קלרה שמחה לראות אותם והראתה להם את החדר שלה, בדיוק מולי.
ישבתי בגינה עם בקבוק בירה ואחרי רבע שעה קיילי הצטרפה אליי.
קיילי למדה בקולג' אחר, שאפילו לא זכרתי את שמו, החזקנו מעמד עד אמצע השנה הרביעית אבל אז החיים שלנו נהיו תפוסים מידי בשביל אחד השני והתחלנו להתפורר. התרחקנו לאט לאט ובאמצע השנה הרביעית, כשנפגשנו, הגענו להסכמה הדדית שהכי טוב יהיה להיפרד ושמרנו על קשר למרות הכל. קיילי הכירה את ראיין כמה חודשים אחרי בקולג', לא ידעתי בדיוק איך ואף פעם טרחתי לשאול. ידעתי רק שהוא חיזר אחריה במשך שנתיים והיא לא נענתה לו ועכשיו הם מאורסים כבר חודשיים.
"איך העבודה?" שאלה קיילי, מביטה בי.
"בסדר, התחלנו פרויקט חדש וסודי."
"באופן מפתיע," חייכה. כל פרויט שהייתי מתחיל לא יכולתי לספר לה ולאלי עליהם כי הם היו סודיים. "איך החיים חוץ מזה?"
"לא יודע," משכתי בכתפיי. "למרבה הצער העבודה זה החיים שלי."
"באמת? לא הכרת שום בחורה חמודה שעשתה לך את זה?"
צחקתי. "הכרתי מישהי חמודה, אבל היא לא עשתה לי את זה. וגם, היא נשואה."
"אתה ממש לא רוצה להתקדם לשום מקום אה?"
משכתי בכתפיי. "לא, לא ממש."
"למה לא?" הביטה בי.
"אני נשוי לעבודה שלי," חייכתי. "אני לא צריך יותר מזה."
קיילי חייכה והנידה בראשה. "מי יאמין שדווקא אתה מכל האנשים, בנג'מין אובריין?"
"מה עם ראש ביצה?" שאלתי.
"מי?" שאלה בבלבול.
"ראיין."
"ראש ביצה?" תקעה בי מבט. "ברצינות?"
"הראש שלו נראה כמו ביצה." עניתי. "מה איתו? אתם מתכוונים להתחתן בזמן הקרוב?"
"אולי אחרי שנעבור דירה."
"אתם עוברים?" הרמתי גבות. "לאן?"
"לכאן."
"לכאן?"
קיילי הנהנה. "אני אוהבת את העיר הזאת."
"הו," אמרתי. "מה ראש ביצה אומר על זה?"
"תפסיק לקרוא לו ככה," היא אמרה. "הוא לא ממש בעד, אבל כבר מצאתי דירה."
הנהנתי.
כבר התחיל להחשיך כשדלת המרפסת נפתחה ואלי יצאה אלינו.
חייכתי וקמתי לחבק אותה.
"היי," אמרה אלי. "מה שלומכם?"
התרחקתי מימנה כדי שקיילי תוכל לחבק אותה.
"את בטוחה שאת בהריון?" שאלתי אותה.
"לא רואים?" שאלה אותי, מופתעת. "אלוהים אדירים, אתה לא עובד עליי נכון?"
"את נראת מקסים," קיילי חייכה אליה.
"תודה," חייכה אלי והתיישבה. "אני מרגישה כמו פילה."
היה לה בטן קטנה מאד יחסית לחודש חמישי אבל ג'יימס הזהיר אותנו שהיא מאד רגישה לגביה, היא שמחה כשהבינה שהיא בהריון אבל היא לא רצתה להיות ענקית.
"זה לא טיפשי נכון?" שאלה אלי. "להתחתן בחודש חמישי?"
הבטתי בה. "אל תהייה טיפשה אלי."
אלי עיקמה את אפה. "אל תקרא לי טיפשה."
קיילי חבטה בידי. "שתוק בנג'מין." נזפה ופנתה אל אלי. "לא זה לא, אלי."
אלי חייכה אליה. "תודה קיילי."
עיקמתי את אפי. "אלי, את יודעת אם המשפחה שלי חזרה?"
"כן, הם אמרו משהו על זה שהם יוצאים לקניות."
"איפה?" הזדקפתי.
"בקניון. הם קונים בגדים לחתונה."
קמתי.
"אתה הולך אליהם?" שאלה אלי.
הנהנתי. "אני רוצה לראות את מאדי," אמרתי ונישקתי את ראשה. "נראה אותכן אחרי זה."
נכנסתי לבית ועליתי לחדר, השתחלתי לנעליים ולקחתי את הפלאפון ואת הקופסאות עם המתנות של כולם.
יצאתי לחנייה ולקחתי את הרכב הישן שלי, דרו הביא אותו לכאן כדי שיהיה לי יותר קל לנוע בעיר.
נסעתי לקניון וסימסתי לג'קסון כדי לשאול איפה הם.

ג'קסון אובריין: את האמת התפזרנו. אני חושב שאבא ואמא עם מאדי ב'בייבי קידס'
בנג'מין אובריין: ואחותך?
ג'קסון אובריין: ג'נה? לא יודע, בבית אני חושב. היא אמר שהיא יוצאת אחרי זה עם ניק
בנג'מין אובריין: ניק? ניקולס מרטינז?
ג'קסון אובריין: כן, יש לה אובססיה אליו.

הרמתי גבות וסגרתי את הפלאפון, נכנס לקניון. עליתי לקומה שלישית ונכנסתי ל'בייבי קידס'. חיפשתי אותם בעניי ועשיתי עיקוף כשמצאתי אותם כדי שלא יראו אותי.
"אני לא רוצה ורוד." רטנה מאדליין והביטה בהוריה בזעם. "ורוד זה מגעיל."
"את רוצה לבן?" שאלה אוליביה.
"היא בת שמונה," אמר אבא בשקט. "איזה ילדה בת שמונה לא אוהבת ורוד?"
"שקט לוקאס," היסתה אותו אוליביה.
התקדמתי אליהם. "אני חושב שאת תראי מדהים בורוד."
הם פנו להביט בי.
מאדליין צווחה באושר ורצה אליי.
"היי," צחקתי והרמתי אותה.
מאדליין חיבקה אותי. "בנג'י," קראה.
"מה שלומך?" הבטתי בפניה.
מאדליין הנידה בראשה. "אמא ואבא רוצים לקנות לי שמלה ורודה."
הבטתי בהם ונתתי לכל אחד חיבוק, לא משחרר אותה. "אני חושב שיש לי את השמלה המושלמת."
"באמת?" קראה מאדליין.
הנהנתי. "קניתי לך מתנה, אהובה."
מאדליין חייכה והניחה את ראשה על כתפי.
הבטתי באבא ובאוליביה. "מאדי מסודרת."
הם החליפו מבט.
"אוקיי," נאנחה אוליביה. "בא נלך."
"לא רציתי להגיד לכם כי זאת הייתה הפתעה אבל קניתי לכולם בגדים לחתונה."
"הו, וואו." אמר אבא. "נחמד מצידך."
חייכתי אליו. "תביאו את ג'קסון וניפגש בבית?"
אבא הנהן.
"את באה איתי מאדי?" הבטתי בה.
מאדי הנהנה.
"היא צריכה כיסא." אמרה אוליביה.
"בסדר, אני עם הרכב הישן."
אוליביה הנהנה.
יצאתי מהקניון עם מאדליין בידיים שלי.
"לג'קסון יש חברה." אמרה מאדליין בזמן שקשרתי אותה לכיסא.
"באמת?" שאלתי וסגרתי את הדלת, נכנס למושב הנהג.
"כן," אמרה מאדליין.
"ואיך היא?" שאלתי ויצאתי מהחניון, משתלב בכביש.
"חמודה," ענתה מאדליין. "אבל היא מתנהגת כמו ילדה קטנה."
העפתי בה מבט דרך המראה וחייכתי. "את יודעת מאדליין,"
"מה?" נעצה בי זוג עניים ירוקות.
"התגעגעתי אלייך."
מאדליין עיקמה את אפה. "אז למה אתה לא בא יותר?"
"כי אני עסוק," הסברתי. "יש לי הרבה עבודה מאדי."
מאדליין שתקה.
"את כועסת מאדליין?" שאלתי.
"כן."
"למה?"
"כי אתה לא בא לבקר אותי."
"את מדברת איתי כל יום בסקייפ."
"זה לא אותו הדבר." הזעיפה פנים.
"את מתנהגת כמו ילדה קטנה מאדליין?" שאלתי, מביט בה דרך המראה.
מאדליין הביטה בי. "לא."
חייכתי. "אני אוהב אותך את יודעת את זה?"
מאדליין חייכה אליי.
הורדתי הילוך ונסעתי לאט, מחפש חנייה ריקה. מצאתי אחת ליד המדרכה הנגדית לבית וחניתי בה.
כיביתי את הרכב ויצאתי, סוגר את הדלת ופותח את זאת בצד של מאדליין.
מאדליין נישקה את לחיי כשרכנתי לשחרר אותה.
נישקתי את אפה ועזרתי לה לצאת מהרכב.
אחזתי בידה וחצינו את הכביש.
צפירה ארוכה וחושך.
°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°°
אז.. זה הפרק😊מקווה שאהבתם🙃
*19 הצבעות ו14 תגובות לפרק 34*
תצביעו 🌟 ותגיבו 💬
המשך יום מוושלם 😄 ושבת שלוום 🤓