חוקים!

פרק 29

את זעקת הכאב שלו אני לא אשכח.
והכל בגללי, אך לפחות הוא לא מת.

10 דקות לפני כן

ליאו הביט בי והנהן.
ג'קסון וראש המנהלים הלכו, אני וליאו הלכנו לחדר המלכים וסגרנו את הדלת.
"אני לא יצליח לנצח אותו" אמר והנהנתי מאט.
התקרבתי אליו ונישקתי אותו, ליאו יוכל להלחם שוב בטום אבל הוא לא מספיק חזק בשביל זה.
"זאת לא נשיקת פרידה" הבטיח והנהנתי מחייכת אך גם קצת מודאגת.
ידענו שמחכים לנו אז, נישקתי שוב אולי בפעם האחרונה את ליאו ויצאנו לאולם.

לעזאזל עם הקרבות האלינו, מי שרוצה להתחיל איתי שיעוף מדמי- ענן, דיי נמאס לי!

חייכתי שליאו שמע את זה וקצת הסמכתי.
הגענו וראיתי טום אחר, רק אתמול הוא הראה דאגה ואכפתיות ועכשיו נראה כמו ערפד שלא אכל שנים.

"תתחילו" אמר ג'קסון פוחד גם הוא ממה שהולך לקרות.
ליאו וטום נלחמו, קופצים על אחד השני, מעיפים את אחד השני, שורטים את אחד השני שאני אני גוזזת את הציפורניים שלי מרוב פחד.
נשכתי בטעות את האצבע וניהרתי אותה מהר, זה כאב!

הרמתי את מבטי וראיתי את טום מביט לי לשניה וליאו מנצל את ההזדמנות בא לנשוך אותו אך טום מעיף אותו קדימה, מרים אותו שהוא נראה מעורפל, מוזיז את ראשו חושף ניבים ונושך אותו, עיניו נפתחו במכה וליאו זעק.
קול הכאב שלו הידהד בראשי.
"וטום מנצח" קולו של ראש המנהלים צילצל ברחבה.
ליאו היה על הרצפה, מתנשם בחוזקה.
ידעתי שאסור לי לעזור לו אך בכל זאת עשיתי את זה.
הוא הביט בי.

מצטער

אמר והנדתי לשלילה, זה באשמתי.
ואת זעקת הכאב שלו אני לא אשכח.
והכל בגללי, אך לפחות הוא לא מת.

עבר שעה, ליאו מעביר את דברם מהבית של שתינו לבית אחר שנתנו לו, טום לקח את מקומו בשלטון ואת מוקמו כבעל, אך לא את מקומו כאבא.
אני וטום לא יכולים ליצור ילד, כי לפי החוקים של זוגות מלכים צריך בן אחד שיוריש, כדי שלא יהיה בעיות עם הירושה או משהו כזה.
ראיתי את ליאו לוקח את הבגד האחרון למזוודה וכאב חד הורגש בבטני, טום שהיה מאחורי דאג להחזיר אותי, ליאו מיהר להקוף את המווזה ומחזיק בידי.
"מה קרה?" שאל וכולי מתקווצת.
"התינוק, ליאו" אמרתי בשקט ומנסה להרפות את הכאבים.
"היא יולדת, אוי לא היא יולדת" אמר ליאו מהר מחזיק אותי ורץ לבית חולים.
פשוט משניה הייתי על מיטה שנעה לחדר היולדות.
טום נראה מצד ימין מביט בי.
"איפה ליאו?" התנשמתי מביטה בו
"אני כאן" אמר לפתע ליאו עומד בצד השני.
ליאו רץ מחזיק בידי וחיוך עלה על פניי.
"זה באמת קורה" אמרתי מתנשמת עמוקות שדמעות מחה בורחות ממני.
"כן" אמר ליאו מלטף את ידי.
הוריי עמדו כבר בחדר שילד הדלת.
הגענו לחדר וטום כבר לא היה ליד המיטה, ליאו עדין החזיק בידי ולבסוף שיחרר ועמד בצד.

אני אוהב אותך

אמר וחייכתי אליו אך לא יכולתי לדבר עם הכאבים שהיו לי.
"את מוכנה" קולה של רופאת הערפדים העירה לי והוזזתי את מבטי והנהתי לה.
דחיפה, ועוד אחת, וכך עשיתי בערך 10 פעמיים.
"הראש יצא עוד אחד" אמרה הרופאה ולחצתי חזק, כל הכאבים הופסקו, בכי נשמע, ניקו אותו והביאו לי אותו וכמובן  יצאו.
הילד הקטן בעל הזרועות הקטנות שיצא מבטני שכבר התרפאה והיא שטוחה כרגיל, הוא הילד שלי.
שלי ושל ליאו.
"היי קטקטן" אמרתי לילד שלי, כן הוא בן.
היי לך, קטנטן, אני אבא וזה אמא" אמר ליאו לילד עם העיניים הכי יפות שראיתי חום-ירוק עם קצת דבש.
הילד שלח את ידו והניח את אותו על אפו של ליאו, אני צחקתי ובכיתי מאושר.
"שלום לך" אמרתי מנשקת אותו בעדינות בלחיו.
ידיו נפרסו לצדדים וקירבתי אותו אליי.
"איך נקרא לו?" שאלתי
הסתכלתי עליו, על הילד שלי וחשבתי על המצב.
ליאו נלחם עליי ולא ויתר ונפל בסוף כמו חייל.
"נראה לו לי" אמר
"מה פירושו?" שאל
"לי קיצור של לידר" אמרתי והוא חייך
"מנהיג"

אהבתם?
רוצים המשך?

⭐5 הצבעות⭐