חוקים!

פרק 30

רגש ודאגה שלא הכרתי אף פעם בער בגופי. ליאו שם אותו בלול.
ליאו חיבק אותי וחייכתי.
דפיקות בדלת נשמעו ולאחר מכן הדלת נפתחה וטום נכנס.
ליאו יצא המחיבוקי וטום עמד בכניסה מחכה לנו.
"אתה יכול לראות אותו" אמרתי וליאו הביט בי ואז בו והנהן.
טום נגש ללול והביט בילד הקטן שיצא מבטני לפני חצי שעה.
הבטי בטום שמלטף את ראשו בעדינות.
"שלום לך קטנצ'יק" אמר מחייך לילד הקטן והרדום.
חיוך לא ירד מפי והרגשתי שפעימות לבי מתחזקות ככל הידיעה שיש לי ילדה, שאני אמא.
המכונה התחילה להשמיע ציפצופים וטום וליאו ישר מביטים בי.
לי עדיין רדום, רופאים בחלוק לבן ומחסה על פיהם וכמובן שהם ערפדים נכנסו לחדר בריצה, ששתיים משיכבות אותי בחזרה.
הוציאו את טום במהרה ולא נתנו לו אפילו להוציא מילה, את ליאו הוזיזו לצד החדר שלא יפריע, אני מביטה בו בלחץ.

תשמור על לידר

אמרתי ונפלתי לחשיכה בתוך שניה.
"תעשו משהו" צעקה נשמעה אך לא יכולתי לפתוח עיניים, לא יכולתי, היתי עייפה מידי.
"היא מגיבה" אמר קול לא מוכר, אני מנחשת שזה הרופא.
הרגשתי עייפות ולא שמעתי יותר.
"היא תהיה בסדר, אבל היא נכנסה לתרדמת. אני לא יודע כמה זמן היא תהיה ככה" אמר הקול הלא מזוהה.
"אפשר להעיר אותך?" קולו של טום נשמע
"בדרך כלל מעירים משהו מקומה על ידי שיר או קול שאדם רוצה לשמוע" אמר הרופא  והרגשתי יד מלטפת את ידי.
אין לי מושג מי זה.
שמיעת דלת נסגרת או נפתחת נשמעה ואז קול נשמע.
"אני יודע שתהיה בסדר ג'ני. אבל בבקשה תקומי, לי צריך אמא ולכל מנהיג יש מדריך" אמר אך לא קרה כלום. כאילו גופי לא מגיב חוץ שמיעה.
"אני יודע שתקומי היום, יש למה לקום, יש לך למי!" אמר ליאו אך כלום, רציתי להחזיק את ידו ולפתוח את עיניי אך כלום, פשוט כלום.

"היי" קולו של ליאו נשמע בקול יום לידי.
"היום 12.3.2023 ג'ני, לי בן 6 והוא עולה לכיתה א. אני מביא אותו לפה כל יום, שומעת אותו. חשבתי שתקומי שתשמעי אותו, אך לא קמת. הוא שואל למה את לא קמה, אני אומר לו שאת ישנה הרבה ושהוא ישן את קמה, הוא רצה להשאר יום שלם ער אך לא הצליחה. אני לא יודע מה לעשות ג'ני, תעזרי, תעזרי לי ותפתחי את העיניים היפות שלך" אמר ודמעה ירדה מעיניו לידר לא נמצא כאן והתבאסתי כי לשנייה הצלחתי לפתוח עיינים.
ראיתי אותו אחרי 6 שנים שכמעט ששכחתי איך הוא נראה, חולצתו הלבנה והג'ינס השחור שהיו נראים טוב עליו והחיוך שלא חשבתי שאזכה לראות שוב יותר לעולם.
קול נשמע.
"היי, רופא. היא פקחה עיניים" קרא ליאו, צעדיים נשצעו אך לא יכולתי לפתוח עיניים.
"היא לא התעוררה" קולו ,ל הרופא נשמע לאחר דקה בערך
"בן-אדם בקוצה לפעמיים פותח עיניים או מגיב קצת, אבל הוא ממשיך להיות בקומה" קולו של הרופא נשמע
"לא!" צעקה של ליאו נשמע צעקה
"לא אתה תעיר אותה!" צעק
"היא תקום!" צעק
"אני מצטער" אמר הרופא ונשמע דלת נסגרת או נפתחת.
"לא, את תקומי. את תקומי" אמר ליאו שם את ראשו בידי ובוכה.
"אני צריך שתקומי, אני זקוק שתקומי, לידר זקוק שתקומי" אמר מושך באפו.
"יש מה שלא סחפרתי לך, חיכתי שתקומי אבל את לא קמה" אמר ליאו והוזיז את ראשי.
"נלחמתי עם טום, טום הובס וקיבל הוראה שלא יוכל לבלחם מולי יותר" אמר ולבי הסיר פעימה.
"אני שולט עכשיו, אבל הם רוצים שאני אמלוך עם משהי" קולו נשצע ורציתי למות.
"הם רוצים שאני אמלוך עם משהי עם לא תתעוררי בשנה הקרובה" אמר ורציתי לבכות
"הם נתנו בחרו לי את נטלי בגלל שיש לי רגשות אליה ויותר קל שיש מאשר ליצור שאין." אמר
"אני אמלוך עם נטלי ואנחנו תגדל את לידר" קולו נשמע ודמעה זלגה מעיניי הסגורות, ליאו מחק לי את הדמעה וליטף את פניי.
"אני כל כך מצטער" אמר ונישק למצחי.
"המנהלים אמרו שברגע שאת תראי את לידר נדע עם הוא ערפד הוא הוא מנהל" אמר  וקול אהוב נשמע.
לידר.
הבן שלי.
"אבא, אמא קמה?" שאל.
רציתי לפתוח עיניים, רציתי לקום ולראות אותו, לקאות אותו גדל, פספסתי את הדברים החשובים, המילה הראשונה, ההליכה והזחילה הראשונה, את הצחוק, את הריב הראשון, הצעקה הראשונה, את התאהבות הראשונה שלו פספסתי , הכל פיספסתי.
"לא היא ישנה חמוד" אמר ליאו
"היא תמיד ישנה! ,אני ער!. למה אי אפשר להעיר אותה?!" צעק בפעם הראשונה, רציתי לבכות אך לא הצלחתי
"אי אפשר, אמא צריכה לקום לבד" אמר ליאו
"לא רוצה!, אתם ההורים הכי גרועים בעולם!" צעק והרגשתי את ליבי נשבר.
הוא צודק.
אני אמא גרועה.

"היי אמא" נשמע קולו שכבר למדתי לזהות, לידר.
"אני בן 17 מחר אני בן 18, אני כבר גדול ואני יודע שאת בקומה, אני יודע שאת לא קמת ששמעת אותי, פיספסת דברים חשובים אצלי, שראית אותי כתינוק באותו יום ואינך יודעת איך אני נראה עכשיו, אני לא בטוח שאת שומעת אותי. אבל אחרי 12 שנה שלא דיברתי איתך אני מבקש דבר אחד ממך.
תחזרי, תחזרי להיות אמא שלי" קולו נשמע
רציתי כל כך לקפוץ מהמיטה ולחבק אותו, לראות אותו, להיות איתו.
אך מה שרק הצלחתי זה להוזיז אצבע וללחוץ על ידיו השרירית.
"חשבתי שזה יקים אותך" אמר ושמעתי בקולו מה שלא שמעתי מאז היום שהוא יצא לעולם.
יאוש.
תחזרי, תחזרי להיות אמא שלי!
אמא שלי!
תחזרי!

"אפשר ללכת עכשיו אבא" אמר אך לא עניין אותי שליאו פה, עניין אותי שלא אוכל לשמוע את זה בקולו.
הוא הילד שלי ולא הייתי שם בשבילו 18 שנה, אז עכשיו ג'ניפר, את קמה ורואה את הילד שלך! צרחתי עליי
קמתי במכה.'פותחת עיניים ונעצרת, סופסוף אני רואה אותו.
שיער שחור, עם עיניים חום-ירוק עם קצת דבש, לא השתנו מהיום הראשון שלו.
מבטנו נתקע על אחד השני, דמעות עלו בעיניי.
"לידר?" שאלתי והוא הנהן מחייך וסוכה בו זמנית.
"אמא" אמר וחיבקתי אותו, מסניפה אותו, הריח שלו.
החיוך שלו.
זה הוא, הוא הבן שלי.
התנתקנו אחר כמה דקות.
ליאו התקדם לאט והסתכלתי עליו, לא חיכתי לשניה ונישקתי אותו, נשיקה עמוקה.

אני אוהבת אותך ואני מצטערת

אמרתי והוא רק ליטף את ראשי ונישק את שפתיי.
"אני לא מאמין, את קמת" אמר ונישק את ,שפתיי.
לא היה לי אכפת שנטלי ממליכה איתו, עכשיו, עכשיו אנחנו נחזןר להיות משפחה.
חיבקתי אותו.
"כל כך רציתי לקום, שמעתי הכל, שמעתי אותך ושמעתי את לידר, אני כל כך מצטערת" בכיתי וליאו מחק את הדמעות שלי ונישק אותי.
הסתובבתי לבני.
"אני מצטער, כעסתי, התאכזבתי" אמר והנהנתי.
"אוי אני כל כך מצטערת בן שלי, אני כל כך מצטערת" אמרתי מחבקת אותו שמה את ראשי בצווארו מחזקת את החיבוק שלפתע ניביי נשלפים, זזתי אחורה במהירות, גם לליאו נשלפו הניבים
"יש בני-אדם?" שאל ליאו.
"כן יש" אמרתי מביטה בבני, לי.
"הוא לא ערפד" אמר ליאו בשקט
"הוא בן-אדם"

⭐6 הצבעות ⭐