פרק 1:
מחוז 4 תמיד היה מחוז רועש,אנשים פה שמחים ומלאי מרץ כולם פה יפים ואף פעם לא חשים בדידות.
כולם חוץ ממני.
אני מלודי סטיקנט ביתם של העשירה המטורפת והדייג הידוע לוסיל ומייק סטיקנט.
אומרים שאמא שלי התחילה להתאהב באבא שלי רק בגלל שנהיה עשיר,אני עדיין חושבת שיש אהבה כלשהיא בינהם,למרות שהיא תמיד בחוץ מסתובבת ואבא שלי גם הוא עסוק עם העיניינים שלו,גם אומרים שאני נולדתי בטעות שההורים שלי לא רצו בכלל ילדה כי ידעו שבטח תיבחר במשחקים. בגלל זה אין להם גם עוד ילדים ואני היחידה אבל לי זה אל משנה,אני שמחה במצב שבו אני נמצאת עכשיו.
אפשר לומר שיכלו להיות לי חיים מאושרים,עם אבא מצליח מאוד ובית גדול -אפשר בקלות למצוא חברים ואנשים להסתובב איתם ,אבל לא,לא אני .
תמיד משהייתי קטנה העדפתי הרפתקאות,בלי הרבה רעש מאנשים ודיבורים על בגדים ,ובנים העדפתי להיות בחוץ לחקור לראות עולם ,רק אני ושתי החברים הכי טובים שלי-ליאו וקן.
אני חושבת שהתחברתי איתם מהרגע הראשון שראיתי אותם.
ליאו היה אז בן 10 וקן בן 8 ,
זה היה תקופת חורף,החורף תמיד מזיק לנו כי אנחנו נוהגים לדוג וזה דיי המקצוע שלנו פה,אבל אני. אני אהבתי את החורף,השלג הלבן מנקה והופך את המחוז לטהור יותר,והפתיתי שלג שנופלים מלמעלה מלטפים אותך ברגע שנוגעים בך.
יצאתי החוצה וריאתי את קן וליאו משחקים בשלג,אז הייתי בת 8 בדיוק כמו קן וככה יכלתי להתחבר אליהם מיד.
כשראיתי אותם משחקים רצתי להצטרף והחלקתי מיד על הגב,ליאו וקן רצו אלי מייד.
קן דיי התרחק ממני אבל ליאו,ליאו הרים אותי בשתי ידיו והביא אותי מהר לאמא שלי,נקעתי את הקרסול באותו יום אבל כל הזמן שהייתי במיטה ליאו וקן ביקרו אותי ואירחו לי חברה. נהנתי מחברתם כל כך שעברתי לכיתה של קן ובהפסקות תמיד הסתובבתי איתו ,רציתי גם להסתובב עם ליאו אבל בגלל שהיה שתי כיתות מעלי נאלצתי לחכות לאחרי בית הספר ואחרי עבודה כדי להנות מחברתו.
ליאו כבר בן 18 ונראה בוגר מאוד וקן ואני בני 16 אנחנו יוצאים לשחות ביחד ואפילו לדוג אנחנו כל הזמן ביחד ,בלתי ניתנים להפרדה....ככה לפחות חשבתי.
YOU ARE READING
משחקי הרעב ה48: סיפורה של מלודי
Fanfictionמלודי בטוחה בעצמה שלא תיבחר,למרות שאביה היה פעם במשחקים היא יודעת שהוא יגן עלייה מלחזור לשם. אבל התוכניות אף פעם לא נשארות כמו שהן. בסיפור בו מתערבבים רגשות שלא הרגישה אף פעם,מלודי מנסה לעשות את הטוב ביותר ולהיאר נאמנה לליאו ולקן חבריה הטובים,אבל מה...