טוני ואני הולכים בקושי לבית הספר יחד. ואני מתכוון, בקושי. וזה בגלל שהיא לא רוצה לאחר בגלל, ואני מצטט: "התעכבויות הקפה שלי."
אבל היום היא התעקשה משום מה שנלך יחדיו. לא שאלתי שאלות מיותרות, כיוון שבפעם הקודמת ששאלתי אותה שאלות, היא הכתה אותי כל כך חזק, שרציתי להקיא את הקרביים שלי החוצה. כן אני יודע, דוחה.
"מתי בפעם האחרונה הלכנו ככה ביחד?" טוני אמרה, מביטה בי.
משכתי בכתפיי ולגמתי מכוס הקפה שלי. מממ. פעם ראשונה שהם מכינים את קפה הקרמל כל כך טוב. "אני לא זוכר."
"טוב, אנחנו צריכים לעשות זאת יותר. אני אוהבת את זה." היא מלמלה.
גלגלתי את עיניי. "את זו שאמרה שאת לא רוצה לאחר בגללי, אז מה השתנה?"
היא ניסתה להרביץ לי שוב, אבל אני בקושי התחמקתי ממנה, מנסה לאזן כוס הקפה שלי בידי על מנת לא לשפוך אותה. מה יהיה איתה ועם האגרופים? מישהו עלול להיהרג.
"אני האחות התאומה שלך! אני אחותך היחידה בכל העולם, טום! מה אם אני אמות? אני לא רוצה להתחרט על שום דבר!" היא קראה.
"עזבי את זה, את כזו דרמה קווין. דרמה קווין מכוערת מאוד." חייכתי חיוך מתגרה.
היא רק לגלגה וצעדה קדימה אל כיוון בית הספר. צחקתי ורצתי בעקבותיה. ברגע שנכנסנו למסדרון בית הספר, הופרדנו בגלל התלמידים הרבים שהלכו מכל הכיוונים. אמנם לא היה אכפת לי להיות מופרד ממנה. יש לה אימון מעודדות לפני שפעמון בית הספר מצלצל. לקחתי את הזמן שלי ללכת לכיוון הארונית שלי, כשהבחנתי בקבוצה של בנים אשר הצטופפו ליד הארוניות. כמה תלמידים התאספו גם כדי לעצור ולצפות.
ניגשתי לקהל, וכשהגעתי לשם התרחבו עיני. כמה מהנערים בקבוצה שוכבים על הרצפה ואפם מדמם שפתיהם פתוחות ופצועות. אבל מה שהכי הפתיע אותי היה הוא. ברייס. הוא עמד שם מעל כל הבנים כאילו היה למלך. שמתי לב שבפרקי אצבעותיו היו שאריות דם, אז כבר הנחתי שהוא עשה את הנזק לאותם ספורטאים מסכנים. אבל למה?
"אז, עוד תגובות אלימות?" שאל ברייס בקרירות, בקול עמוק ונמוך, מה שגרם לנערות הסובבות לצרוח ולקפוץ.
הספורטאים נענעו בראשם ורצו הרחק מברייס. הקהל גם התפזר והמשיך ללכת לשיעוריהם. כמה בנות נשארו להביט בברייס עוד קצת, אבל כפי שציפיתי, הוא התעלם מהן והלך לעברי במקום.
"יש לך מזל שלא עברו שום מורים, אחרת היית מקבל ריתוק". אמרתי לו.
ברייס חייך ופרע את שיערו. נשכתי את לשוני על מנת שאצליח להשתלט על עצמי ולא אגיד איזה דבר מטופש למראה המוצג לפני.
"נע. ריתוקים הם כלום בשבילי. מה יש לך שם?" הוא הצביע על כוס הקפה שבידי.
"קרמל. ואל תשנה נושא. מה עם עניין המכות - כמעט ההרג שקרה כאן?" שאלתי בסקרנות בעוד הוא מתחיל ללכת ואני בעקבותיו.
"הו, המטומטמים האלו? לא, אנחנו סתם צוחקים." הוא אמר כבדרך אגב, כאילו מה שקרה לפני כמה זמן לא יכול היה לגרום לו לריתוק. או גרוע מזה, השעיה. יש לו אפילו מזל שלטיפשים האלו אין את האומץ להלשין למנהל.
"כן, אז זה מסביר את המפרקים המדממים שלך?
הוא הביט בי במבט מוזר. "קטנצ'יק, אני ה ... כמו שכולם חושבים, הילד הרע הידוע לשמצה של בית הספר. עליי לעמוד בציפיות שלהם."
לא האמנתי לו. איך אני יכול כשהוא פשוט מחייך כמו אידיוט?
"הו, כן? ברייס קווין שהייתי איתו בפעם האחרונה בגן החיות היה שונה. "
הוא לא הגיב.
"ולפני שאני שוכח, איך לעזאזל קיבלת את המספר שלי?" רטנתי.
"קצת מחקר ..." הוא תירץ.
"אני לא מאמין לך."
"קטנצ'יק."
"טיפש."
"חנון."
"אידיוט."
"נשי."
הבטתי בו. "סתום."
ברייס רק חייך בחריפות ופרע את שיערי. העפתי את ידו, ואם מבט היה יכול להרוג הוא כבר היה שני מטרים מתחת לאדמה. מי הוא חושב שהוא? אף אחד לא קורא לי נשי! ואני מתכוון, אף אחד.
"אני אראה אותך אחר כך, קטנצ'יק." ברייס אמר לפני שרץ למי יודע איפה.
נאנחתי עמוק וחזרתי לכיתה שלי. השיעור הראשון כבר החל, אבל למזלי, המורה לא הבחין שבאתי מאוחר, לכן אנ,בדיסקרטיות כמובן, הלכתי למושב שלי וצנחתי מטה. איכשהו, אני מרגיש כאילו היום שלי כבר הושלם רק כיוון שראיתי את ברייס קווין בבית הספר. למרות שאני עדיין שונא אותו על שלא סיפר לי איך הוא קיבל את המספר שלי. זה מזכיר לי...
"זה יהיה המבחן שלכם בשבוע הבא, אז כדאי לכם לכתוב את זה במחברות שלכם ..." שמעתי המורה אומר, אך התעלמתי ממנו לחלוטין. הייתי עסוק בגלילה לאורך היסטוריית השיחה שלי, וחיפשתי את המספר של ברייס. אחרי כמה זמן, מצאתי אותו, ובמהירות הוספתי אותו לאנשי הקשר שלי.
אני לא יודע מה קורה לי פתאום אבל לפני שהבנתי , כבר חייכתי לעצמי והסמקתי כמו אידיוט.
ה-- הילד הטיפש הזה.
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Lãng mạn*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
