קפה זה לא מספיק(boyXboy)

6| גן החיות

אני לוקח את מילותיי חזרה. היום הזה היה התחיל הכי גרוע והכי פאקינג מאמלל בכל שבע עשרה שנות חיי. רוצים לדעת מה קרה? טוב, אני אספר לכם מה קרה.
ראשית, ברייס הסיע אותנו אל המקום הלא נכון. הוא טען שהוא יודע את הדרך אל גן החיות באופן מושלם, אך הוא לא. הוא הוביל אותנו לרחוב עם ברים של גייז ומועדון חשפנות של גברים! אבל זה לא הכל. אחרי שנמלטנו מהרחוב הזה, נגמר הדלק. נהדר, נכון? לא. זה לא.
אחרי כמה זמן של מילוי המכונית בדלק, סוף סוף הגענו אל גן החיות. התאומים היו נרגשים מאוד, עד כדי כך שברגע שהמכונית נעצרה הם רצו והלכו ישר למקום של הפילים. ברייס ואני יצאנו אחריהם ולאחר שהוצאתי את התיקים המלאים חטיפים, מים וחוברת הדרכה, הלכנו בעקבותיהם.
"ברייס! תראה! החדק של הפילים נראה כמו זין ענק!" התאומים צעקו כמעט באותו הזמן.
עיניי נפערו. מה הם אמרו הרגע?!
"טריי, טרוי! תסתמו את הפה!" ברייס נזף באחיו ורץ לכיוונם, ואני בעקבותיו.
"אני רואה שזה רץ במשפחה. " צחקתי עליו.
ברייס נעץ בי מבט נוקב. "שתוק, קטנצ׳יק. "
רק גלגלתי את עיניי אליו, שאליהן הוא הביט שוב. התעלמתי ממבטו הרצחני הנחרץ בעיניי. זאת אומרת, מה כבר יכול לקרות? אנחנו בגן חיות ציבורי.
שעות חלפו, והתאומים החליטו שנמאס להם והם רוצים הביתה. ברייס צדק. הם קנו כמעט את כל הסחורה בגן החיות, ואני הייתי צריך לסחוב הכל. כשנכנסנו למכונית, ברייס יצא ממגרש החנייה של גן החיות. הצצתי במראה הפנימית וראיתי שטריי וטרוי כבר ישנים. חייכתי אל המראה המתוק הזה.

הנסיעה היית שקטה. יותר מידי שקטה. יכולתי להרגיש במבוכה ובמתח ששרר ביני לבין ברייס. זייפתי שיעול ונשענתי על חלון המכונית בעזרת מרפקי.
"גן החיות היה נחמד, לא?" סטרתי לעצמי בתת המודע על כך שאמרתי זאת. יופי טום, כל הכבוד.
עוד סיבוב של שתיקה. אלוהים, זה באמת מתחיל להיות מביך.
"תודה שליווית אותנו. " ברייס אמר פתאום.
הזדקפתי לא במודע, ושיחררתי גיחוך קל. "כן, אל תזכיר לי. "
העפתי מבט לעבר ברייס, בתקווה שהוא לא יתפוס אותי בוהה בו. שיערו החום-בלונדיני היה קצת פרוע, וזה נתן לו מראה טוב. אני לא יכול שלא ללטוש את עיניי בו, אם כי בסתר. לא הייתי רוצה שהוא ישתולל עליי על כך. הלסת שלו מושלמת ובולטת, קווי המתאר שלה משורטטים היטב, והעיניים שלו.. אני יכול ללכת לאיבוד בהן ולעולם לא לחזור למציאות. והשפתיים שלו, הן כל כך---
"צלם תמונה. לסקור את כולי יקח זמן רב יותר. " הוא חייך.
חזרתי במהרה למציאות ואני חושב שהסמקתי ב50 גוונים שונים של אדום. הוא תפס אותי.. הוא תפס אותי בוהה בו.
"אה.. אני-אני לא..." גמגמתי בהלם. גאד, אני כל כך נבוך.
"הי הירגע. זה לא עניין כל כך גדול. אני יודע שאני חתיך והכל, אבל אל תבהה בי יותר מידי זמן, זה עלול להרוג אותך..." הוא אמר, מעיף בי מבט קצר לפני שהחזיר את מבטו אל הכביש.
נחרתי אליו בבוז ושילבתי את זרועותיי על חזי. חמור אחד.
***

"כמה אתה רוצה?" ברייס שאל כשהגענו לביתם.
הבטתי בו כאילו הוא משוגע. ברצינות? מה הוא חושב שאני? זונת רחוב או משהו?
"אני לא צריך את הכסף שלך, אידיוט." רטנתי.
הוא הביט בארנק שלו לפני שהביט בי שוב. "אתה בטוח? אני מתכוון, סחבת המון דברים.."
נאנחתי בייאוש.
"ברייס! אני נראה לך נואש לכסף? אני יודע שאתה לגמרי עשיר והכל, אבל זה לא אומר שאני צריך את הכסף שלך. בנוסף, היה ל--" עצרתי. כמעט אמרתי ש'היה לי כיף'.. מה שהיה נכון, דרך אגב. בכל זאת, אני לא רוצה שהוא ידע על כך.
"אוקיי, מה שאתה רוצה, קטנצ׳יק. הפסד שלך." הוא שם את הארנק שלו חזרה במכנסיו השחורים, מושך בכתפיו לסירובי.
"טוב אני צריך ללכת. " אמרתי כשיצאתי ממכוניתו וצעדתי אל שלי. פתחתי את דלת הנהג ונכנסתי פנימה. אך לפני שהספקתי ללחוץ על דוושת הגז, ברייס רץ אל המכונית והציץ דרך חלון המכונית הפתוח שלי.
"הי, נתראה מחר בבית הספר. " הוא אמר.
אני לא יודע למה, אבל הסמקתי. כאילו, ממש הסמקתי. למזלי, הוא לא שם לב, כי הוא רץ במהירות אל מכוניתו חזרה, כנראה מכניס את טריי וטרוי הביתה.
אחרי כמה דקות שבהן בהיתי קדימה לביתו של ברייס כמו אידיוט, נסעתי הביתה. קולו של ברייס עדיין מהדהד בראשי. חייכתי לעצמי. היום הזה מיוחד, מאוד מיוחד. אפילו לא עברו 24 שעות, ולמדתי על עוד צד של האיד-- של ברייס קלווין, אני מתכוון.
אני תוהה איך זה יהיה להכיר את ברייס האמיתי. במאת האחוזים.
החניתי את המכונית שלי מול ביתי ורצתי במהירות לעבר הדלת. אני חושב שהמזל של ברח מהחלון כיוון שלפני שהספקתי, טוני פתחה את הדלת. שתי ידיה היו מונחות על מותניה והיא נקבה בי מבט כועס. גמעתי.
"איפה. אתה. היית. עד. עכשיו?" היא שאלה, מדגישה כל מילה.
גמעתי שוב. "אה.. הלכתי לקנות גלידה?"
"הו, כן? אז איפה היא?" היא שאלה זועמת.
שיט. "המ, טוב.. בחנות נגמרה כל הגלידה, אז.."
כמה שניות של שקט עברו. עמדתי לעקוף אותה, כש..
"בולשיט! טום סמואל מייסון! ספר לי היכן באמת היית! ברגע זה!" היא צעקה.
נאנחתי בתבוסה, ועמדתי לספר לה את האמת. טוב, את חצי מהאמת אני מתכוון.
"אני... הייתי צריך לעזור? למישהו שאני מכיר מבית הספר, אז.. כן. הוא היה צריך את העזרה שלי. אז עזרתי לו. " הסברתי לה בזהירות.
טוני הרימה את גבתה והביטה בי במבט זועם בפעם האחרונה.
"בסדר. אני מבינה שכל אחד בבית הספר יכול תמיד לבוא אלייך ולבקש עזרה בשיעורי הבית ובמבחנים. ואני יודעת שאתה לא מסוג האנשים שמסרבים או מפיצים את זה שמישהו זקוק לעזרה. אבל טום, בחייך! אל תפחד לספר לאחותך קודם. אני יודעת שאתה רוצה שלא אכעס עלייך שכל לוח הזמנים הקבוע שלנו השתבש, ושאתה משבש את קשר האחים שלנו. אך מתי שדבר כזה קורה שוב, ספר לי קודם. בסדר?" היא נזפה בי כאילו הייתי לילד בן שלוש.
"סיימת?" שאלתי מגחך.
היא הכתה בידי.
"אאוץ׳! זה כאב!" התלוננתי בעוד אני משפשף את זרועי.
היא פשוט חייכה ופרעה את שיערי. "עכשיו בוא, נראה משפחת סימפסון."
נאנחתי בהקלה כשהגעתי אל הסלון בשלום ובחתיכה אחת. טוב, לפחות בעיה אחת נפתרה. הלכתי לעבר הסלון וצנחתי על הספה ליד אחותי התאומה והמעצבנת שלי. עמדתי לשקוע בסדרה המצוירת הזו כשנזכרתי פתאום. צבטתי את עצמי בשקט.
איך ברייס מצא את המספר שלי לעזאזל?