כבר שבוע עבר מאז המקרה בבית החולים. טוני ואמא היו בכוננות גדולה מתמיד. עיטוש אחד קטן שלי, וכל הבית היה על הרגליים.
בנוסף ברייס כל הזמן בעקבותיי. לאן שאני הולך, הוא שם. במיוחד בבית הספר. אף על פי שאני מוצא את זה מתוק , אני מרגיש מעט מוטרד מכך. בכל פעם שכף רגלי דורכת במסדרון, כל המבטים מופנים ישירות אליי.
אני מתכוון, מי לא היה מביט?
ברייס פאקינג קווין נמצא בקרבתו של מישהו כמוני. כמה מהבנות אפילו הביטו בי במבט זועם ורצחני.
"ברייס, עם עד כמה שאני מעריך את הדאגה שלך, השהייה שלך סביב 24/7 לא כל כך נחוצה." אמרתי לברייס בזמן שנגסתי בכריך השוקולד שלי.
טוני, ברייס ואני יושבים יחד בקפטריה. לטוני לא הפריעה נכוחותו של ברייס. למעשה, היא ממש קיבלה אותו בזרועות פתוחות, ומבטי שנאה נוספים נשלכו לעברנו, הפעם מכוונים לטוני. כן בטח, טוני וברייס.
טוני נחרה. "כן בטח, כאילו אתה לא נהנה מנוכחותו. "
צבטתי את ירכה מתחת לשולחן, והיא צעקה מכאב.
"אידיוט מזד-!"
חייכתי. "את התחלת."
"אפילו לא עשיתי כלום!" היא קראה, עדיין מעקמת את פניה בכאב.
"את עשית!"
"לא!"
"כן!"
"לא!"
"אתה רבים כמו זוג נשוי." ברייס נכנס פתאום.
טוני ואני הבטנו בו בשאט נפש.
"איכ, לא!" צעקתי.
ברייס רק הניד בראשו לעברנו לפני שלקח סיגריה מכיסו.
"ברייס, העישון אסור בקפטריה." אמרתי.
הייתי קצת מאוכזב מהרגלי העישון של ברייס. חשבתי שהוא יראה לי את הפגיעות שלו, הוא יפסיק להיות הילד הרע. אבל ...
על מי אני עובד?
אנחנו לא בני זוג או משהו! אני צריך להרוג את עצמי על מנת למנוע השפלה נוספת שלי מולו. שמישהו יזכיר לי למה אני כזה אידיוט?
"אוקיי, אני אעשן אחר כך." ברייס מלמל, מחזיר את הסיגריה לכיסו.
שתיקה הקיפה אותנו כיוון שהיינו עסוקים מדי באכילת ארוחות הצהריים שלנו. זאת אומרת שלי ושל טוני. ברייס לא אוכל ממש. עם זאת, כמה דקות לאחר מכן, הבימבות הזנותיות המכנות את עצמן "מעודדות" ניגשו לשולחן שלנו.
פניה של טוני התבהרו והיא נופפה לעברן. אה נכון. גם היא מעודדת. למה אני לא מופתע?
"היי ברייס! זאת אני, טניה! זוכר אותי, נכון? דיברנו לפני כמה שבועות." טניה שאלה, נמרחת מעט על השולחן שלנו.
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romantizm*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
