ברייס^ (הדמויות באמת ביחד במציאות)
---
"אתה השתגעת?!" צעקתי על ברייס. בית הספר סוף סוף נגמר, ואני כרגע במגרש החנייה של בית הספר ביחד עם ברייס האידיוט הזה, כמובן.
"מה כבר עשיתי?" ברייס שאל בעצלות, נשען על אופנועו השחור והמבריק, בעוד הוא מעשן סיגרייה. כן, הוא נראה די קשוח ככה. אבל הוא רק נראה, וזה לא עובד עליי המשחק של 'הילד הרע'.
"למה סיפרת לבחורה הזו שיש לך תוכניות איתי?! אני לא התירוץ שלך!" אני חושב שאני עומד להשתגע, וכל זה הודות לאדם המאיים שעומד מולי.
"היא פשוט הלחיצה אותי." הוא השיב, נושף את עשן הסיגריה.
"אבל לא היית חייב להגיד שיש לך תוכניות ביחד איתי! ומה אם האובססיבית הזו תנסה להרוג אותי?! אה?"
ברייס הביט בי בחוסר רצון. "למה שמישהו יפגע בקטנצ'יק כמוך?"
כעסתי עוד יותר, ופסעתי לעברו. עמדתי להכות אותו בפרצוף המעצבן הזה שלו, כשפתאום ענן עשן התנפץ בפניי. אינסטינקטיבית עצמתי את עיניי והשתעלתי בחריפות. ניסיתי להעיף את העשן בעזרת ידיי וברייס פשוט חייך לעברי.
"אתה מנסה להרוג אותי?! עישון פאסיבי עוד יותר גרוע ממה שאתה שואף לריאות המטונפות שלך עכשיו! אם אתה מנסה למות, לפחות תמות לבד, אל תסכן אותי!"
ברייס משך בכתפיו, משליך ברשלנות את בדל הסיגריה, לא חושב בכלל מה יקרה אם היא עדיין דולקת.
"אני שנייה מללכת להלשין עלייך למנהל." מלמלתי.
"לך על זה. אני שם עליו קצוץ."
נאנחתי בכעס, משפשף את רקות ראשי. אני חושב שיש לי מיגרנה. הבטתי בשעון שלי וראיתי שכבר חמש וחצי. חלק ממני רצה להישאר עוד קצת עם ברייס, והחלק השני רצה ללכת הביתה, לצפות בסימפסון ולהקשיב לאחותי התאומה מדברת בהתרגשות על חיי המין של מארג' והומר(.דמויות בסימפסון) מוזר? לא אם אתה רגיל לזה.
"הי, אתה לא אמור להיות הבחור הרע הזה, שיצא כבר עם חצי מהבנות של בית הספר? זה מאבד מהכינוי שלך." מלמלתי, קצת מתחרט על הסוף של המשפט.
ברייס סוף סוף לקח את הקסדה שלו, מתכונן לעלות על האופנוע. הוא שם את קסדתו על ראשו, והתניע את המנוע לחיים, מפנה את ראשו אליי.
"והנקודה שלך היא?"
הרמתי את גבותיי, ושמתי את ידיי על מתוני.
"הנקודה שלי היא, שאני לא מבין למה לא הסכמת להצעה שלה. אני מתכוון, כן היא התלבשה כמו.. אבל היא אטראקטיבית, זה כן. איך יכולת לסרב למישהי כזו מושכת?" אמרתי והוא רק המשיך להביט בי.
"רגע, אתה..?" התחלתי להגיד.
עברו כמה שניות עד שהוא ענה לי חזרה. "למה אתה רוצה לדעת, קטנצ'יק?"
"אל תענה על שאלה עם שאלה."
הוא לגלג. "אה הא. אתה מאשים אותי שאני הומו, טום?"
"אני לא מאשים אותך ש-- רגע מה?" פתאום עצרתי. שמעתי נכון? האם ברייס פאקינג קלווין קרא לי בשם שלי? במקום ה'קטנצ'יק' הזה שהוא הדביק לי? אנחנו ביקום מקביל או משהו?
"תראה, אני רוצה לנסוע הביתה ואתה עומד בדרכי. זוז!" הוא סימן לי לזוז, ואני נסוגתי.
ברייס החל לנסוע, נעלם ממגרש החנייה, אך עדיין לא משדה הראייה שלי. הוא עצר פתאום ליד שערי בית הספר, והסתובב לכיווני.
"אם הייתי במקומך, לא הייתי מאמין לכל שמועה חסרת ערך שמסתובבת בבית הספר. שמועות הן לא תמיד האמת. אם לאנשים יש דברים פרטיים, הם ישמרו אותם לעצמם. לכל אחד יש את הסיבה שלו." הוא אמר, לפני שהפעם באמת נעלם. הוצאתי אוויר שהחוזק אצלי, והלכתי לכיוון המכונית שלי.
למה הוא התכוון בשמועות? גירדתי את ראשי בעצבנות. אלוהים, אני משתגע יותר ויותר בכל יום נוסף בחברתו של ברייס, הוא כל הזמן גורם לי לתהות לגביי חייו. הוא מלא בסודות וסימני שאלה.
אפילו.. הוא גורם לראשי לכאוב ולהסתחרר ממחשבות. אל תבינו אותי לא נכון, הוא חצוף ומרגיז, אבל כשהוא מחייך ומראה את גומת החן הזו שבפניו, אני לא יכול שלא פשוט לבהות בו. ובואו לא נשכח שהוא אמר את השם שלי קודם. אפילו רקדתי ריקוד ניצחון קטן כשהוא הלך. לא, אני לא נערה מתלהבת בת 12 שמתלהבת שהקראש שלה אמר לה היי. זה אחרת. זה לא זה.
הגעתי הביתה, אחרי שהחניתי את המכונית שלי בחנייה ונכנסתי אל ביתי.
מבלי להתרברב, הבית שלי די גדול. הוא בעל שתי קומות, עם מרפסת מקורה וגגון. יש לנו גם בריכה גדולה בחצר האחורית ונדנדות.
ברגע שנכנסתי למסדרון השלכתי את התיק על הרצפה. שמעתי את קולות הרקע של הסימפסון מהטלוויזיה בסלון. אני משער שטוני כבר בבית. הלכתי ישר אל המטבח וראיתי את אימי היפה מבשלת ארוחת ערב. כרכתי את ידי סביבה, ונשקתי ללחיה.
"היי אמא." חייכתי.
אימי גיחכה. "טום-טום! איך היה בבית הספר?"
חייכתי לאור הכינוי שהיא נתנה לי. זה הכינוי היחיד שאני יכול לסבול. כינוי חמוד כזה. במיוחד אם אמא שלי קוראת לי ככה. יש לי קשר עמוק עם אמא שלי.
"משעמם, כמו תמיד." משכתי בכתפיי, לוקח תפוח מהקערה הלבנה במטבח.
אימי פתחה את אחת המגירות ולקחה כמה צלחות. "טום טום, אתה צריך ללמוד להנות בבית הספר. קח את אחותך לדוגמה. יש לה המון חברים, והיא אפילו מעודדת בבית הספר שלך."
"זה נכון! תגידי לו אמא, הוא צריך ללמוד ממני. תכניסי לו קצת שכל לראש!" טוני צעקה מהסלון.
הצצתי דרך המטבח לכיוונה, והוצאתי לשון לעברה. "שתקי כלבה!"
"טום סמואל מייסון! תשמור על הפה שלך איש צעיר!" אמי גערה בי.
"מצטער אמא. בכל מקרה, אני חייב ללכת לחדר. תקראו לי כשארוחת הערב מוכנה!" רצתי במהירות במדרגות אל חדר השינה שלי, בקומה העליונה.
צנחתי על המיטה והוצאתי את הטלפון, משחק בSandBox. אני פשוט אשחק קצת עד שאמא תקרא לי. השיעורים יחכו. מעולה, שיעורים.
בעוד אני צובע את הציור של הארנב, ברייס קפץ למוחי לרגע. מהבהלה, הפלתי את הטלפון שלי, גורם לו לפגוע בפנים העדינות והיפות שלי.
"לעזאזל ברייס!" צעקתי לאף אחד. התהפכתי על בטני, סוגר את עיניי.
למה אני חושב על האידיוט הזה עכשיו?
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
