אני לא יודע למה.
אני לא יודע למה אני בוכה.
אני לא יודע למה אני מרגיש כמו חרא.
אני לא יודע למה אני מרגיש כמו נערה מתוסבכת.
ואני לא יודע למה קווין ברייס הוא הגורם לך.
זה היה ברור מלכתחילה. טניה היא בחורה יפה וברייס גבר חרמן כמו לא יודע מה. מובן שהם יהיו ביחד ומובן שזה סוף העולם.
עצמתי את עיניי. תודה לך, מצפון יקר. תודה שענית לכל השאלות שלי.
"טום-טום?" שמעתי את קולה של אמי מבעד לדלת.
מאז הלילה הזה, אני כבר מחוסל בחדר השינה שלי במשך שבוע. אני יוצא רק לאכול ואז חוזר לחדר שלי שוב. כצפוי, ברייס מתקשר ומסמס לי ללא הפסקה, אבל אני רק מתעלם מהכל. למרבה המזל, אמא התקשרה לבית הספר על מנת ליידע אותם שאני זקוק למנוחה. בנוסף, טוני הוסיפה כמה שקרים מלמעלה, על כך שיש לי המון ביקורי רופאים, ובגלל זה אני לא יכול ללכת לבית הספר. היא גם זו שמביאה לי שיעורים.
אבל כמובן, לא משנה מה אמי ואחותי עושות כדי לעודד אותי, אני עדיין לא יכול להתאושש מאותו לילה. הלב שלי מרגיש כאילו הוא נדקר בכאב מאה פעמים ואז מישהו שפך עליו שק של מלח.
כואב לי. מאוד.
אני חוזר ואומר לעצמי שאין לי שום זכות או סיבה להגיב ככה. זה לא שאני וברייס היינו בני זוג והוא בגד בי.
אז למה שונא את החיים שלי כל כך ברגע זה?
"טום-טום, הכנתי לך כמה ואפלים פאדג' בטעם קפה. האהוב עלייך!" אמי אמרה, מנסה להישמע שמחה.
נאנחתי והתחפרתי עוד יותר מתחת לשמיכות המיטה. נעלתי את דלת חדר השינה שלי. אני לא רוצה שמישהו יראה אותי ככה. אני גם צריך קצת זמן לעצמי.
שמעתי אנחה מיואשת מאמי. "תקשיב, בן, אני לא יודעת מה גרם לך להיות ככה, או מי. אז אתה מתכוון לספר לי? " היא שאלה.
עדיין לא הוצאתי מילה מפי.
"בבקשה?" אמי אמרה בשקט.
אני לא יודע למה, אבל מצאתי את עצמי פותח לאט את הדלת. נתתי לאמא שלי להיכנס לחדרי. היא החזיקה מגש עם צלחת של הוופלים האהובים עלי וספל קפה לבן חם. היא חייכה אלי חיוך מתוק מאוד, אחד שגרם לבטני להתכווץ.
"עכשיו, תגיד לי מה לא בסדר." אמרה ברוך.
****
"....אז ראיתי אותו מתנשק עם בחורה". אמרתי, מסיים לספר לאמי מה קרה.
כל הזמן שדיברתי, היא פשוט שתקה והנהנה בראשה במידת הצורך. על כך הייתי אסיר תודה. אפילו סיפרתי לה על הרגשות שלי כלפי ברייס... באופן לא מפתיע, פניה נדהמו, אך לא אמרה מילה על כך ורק הניחה לי להמשיך.
"טוב, זה מצב מאוד מסובך ... אם הייתי במקומך, הייתי משחיטה את הראש של הילדה על הקיר הקרוב ביותר. ושתלך לעזאזל המשטרה! " אמרה אמא בעיניים נוצצות.
חייכתי אליה קצת.
"אבל אתה יודע מה אני חושבת?" היא שאלה.
הנדתי בראשי.
אמי חייכה וליטפה את ראשי בהרגעה. "אני חושבת שאתה וברייס צריכים לדבר על זה, ולבסוף תתוודה בפניו, שידע מה הוא לך ומה אתה לו."
כיווצתי אל שפתיי. "ומה אם הוא ידחה אותי? אמא, מה אם הוא סטרייט? (הטרו. שונאת את המילה סטרייט.) אני לא חושב שאוכל לעמוד בפגיעה כזו שוב.."
היא צחקקה. "די, די.אל תטיל ספק בעצמך. אתה הבן שלי, אתה מושלם ואתה חלום של כל אישה או גבר, אל תדאגי לדברים קטנים ושוליים, רק תאמין בעצמך והדברים יהיו טובים יותר. אני בטוחה שהוא יפול לרגלייך."
"ואם הוא ידחה אותך, אמא ואני כאן בשבילך! נאכל גלונים של גלידה יחד מחשיכה עד עלות השחר!" פתאום נכנסה טוני לחדרי עם חיוך ענקי על פניה.
אמא הביטה בה בחומרה. "יקירתי, את לא עוזרת."
טוני הרימה את ידיה כחפה מפשע. "רק אומרת..."
אמי נאנחה ואז חזרה ופנתה אלי. "מה תעשה?"
הבטתי למטה במחשבה עמוקה. אמי צודקת, אני חייבת לספר לברייס. אני לא מצפה שמשהו טוב יקרה כי אני כבר לא רוצה לפגוע בעצמי. גם אם הוא הטרו או ידחה אותי, אני עדיין אקבל זאת .. ואמשיך הלאה. אני מניח.
אני יודע שלהמשיך הלאה ולשכוח הכל באמת קשה, אבל איזו ברירה אחרת יש לי?
"טום-טום ... "אמי אמרה, מחכה להחלטה הסופית שלי.
הבטתי בה ואז חייכתי אליה בהיסוס.
"אני ... אני מניח שאני צריך לספר לו." מלמלתי.
אמא וטוני צקצקו בלשונן. הבטתי בבלבול.
"מה?" שאלתי.
טוני הניחה את ידיה על מותניה. "אתה אידיוט, אל תגיד 'אני מניח' ופשוט תהיה אמיץ בקשר, ובטוח בעצמך!"
אמי הנהנה. "היא צודקת, בן שלי. אל תהיי שלילי, ושים עלייך את מסכת הנמר. אנחנו מאמינות בך."
ובפעם הראשונה בחיים העלובים של השבוע הזה, חייכתי. חיוך אמיתי.
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
