הבטתי בלחץ במגרש החניה הריק כמעט ממכוניות. עדיין יש כמה מכוניות חונות, אבל אין אנשים משוטטים במקום. כבר מאוחר אחר הצהריים ואני ממתין בסבלנות ובדאגה למישהו. מישהו מסוים.
אתמול, אמי ואחותי נתנו לי עצות טובות. לבסוף החלטתי להתוודות בפני ברייס. אז הלכתי לבית הספר והשארתי בדיסקרטיות פתק שאומר שעליו לפגוש אותי אחרי הלימודים במקום בו אפנועו חנה היום במגרש. למרבה המזל לא נתקלתי בו היום.
והנה אני עכשיו. בית הספר הסתיים לפני יותר משעה ואני האדם היחידי במגרש החניה. ציפיתי שברייס יקרא את הפתק שלי ומיד יבוא לפגוש אותי, אבל עברה כמעט שעה וחצי והוא עדיין לא כאן.
"טום!"
הסתובבתי מעט וליבי דילג על פעימה כשראיתי את ברייס רץ לעברי. שפשפתי את ידי בחשאי בג'ינס שלי, מנגב את זיעת הלחץ שלי. אני לחוץ יותר מתמיד. כאילו שאני מתחת לגיליוטינה וראשי עומד להיכרת כל רגע.
ברייס הפסיק לרוץ כשהגיע לעברי, נעצר מילימטרים ספורים ממני. פניו היו מודאגות בבלבול.
"טום, מה קרה לך? לא ענית לי לשום הודעה או שיחה ממני ולא היית כל השבוע בבית הספר. דאגתי לך.."
"א-אתה.. אתה דאגת? לי?"
"למה שלא אדאג לך? שאלתי את טוני כל יום מה קורה איתך, אבל היא המשיכה לתת לי את המבטים הכועסים האלו. כאילו עשיתי משהו לא בסדר."
"הו. המ.."היססתי.
ברייס צעד צעד נוסף, מנסה ליצור קשר עין איתי. "מה קרה?"
אני לא יכול לעשות את זה. אני מפחד.
אני מפחד שהוא ישנא אותי. אני לא רוצה שנפסיק להיות ביחד. אפילו לא במובן הזה.. למה לא יכולתי להיוולד בחורה? אם הייתי בחורה הכל היה יותר קל. הוא היה לגמרי..
עצמתי את עיניי בחוזקה. התמונה של טניה וברייס מתנשקים קפצה פתאום לראשי, כמעט גורמת לי לשכוח למה אני כאן בכלל.
שמעתי את ברייס נאנח. "תקשיב, אם השארת לי את המכתב כדי לספר לי שאתה גיי, אז תדע שזה בסדר גמור בחינתי."
מוחי נעתק. כל גופי קפא יחד איתו.
מה. לכל. הרוחות.
העברתי את מבטי אליו כל כך מהר שאני מופתע שלא קיבלתי צליפת שוט מהאוויר. "מה?"
הוא חייך. "אני יודע שאתה הומו, קטנצ'יק."
זהו זה. אני גמור. הוא ידע שאני הומו כל הזמן. הוא הולך לשנוא אותי לנצח. כולם בבית הספר ישנאו אותי. לא סיפרתי לאף אחד חוץ מאחותי ואמא שאני הומו. אני גם לא בארון, פשוט חשבתי שאין טעם להראות לאנשים את הנטייה המינית שלי. מה זה עניינם בכל מקרה? אבל עכשיו שברייס יודע, הכל אבוד.
"אמ, סליחה ... אני - אני מוכרח ללכת". הסתובבתי וכבר עמדתי לברוח כשברייס פתאום חיבק אותי מאחור. הוא כרך את ידיו סביבי, וידיו משגעות אותי כשהן נוגעות מעט מתחת לבטני. למה הוא מחבק אותי הפוך? זה פשוט כל כך.. כל כך מוזר.
"אני מצטער." הוא לחש לאוזני.
בגופי עברה צמרמורת. אני מריח את הריח שלו בכל מקום ואת הקול שלו ... זה כאילו אני הולך לגן עדן. אבל רגע..
"ע-על מה אתה מצטער? "שאלתי.
הידקתי את שפתי. לעזאזל, דמעות מאיימות ליפול מעיני.
אני מבולבל ומאושר בעת ובעונה אחת. למה ברייס מחבק אותי? הוא לא היה אמור להכות אותי או להביט בי בגועל?
"אני מצטער שלא סיפרתי לך שאני יודע מהרגע הראשון שהכרנו. אני מצטער. רק לא רציתי לעשות מזה עניין גדול כדי לא לגרום לך אי נוחות. אני לא רוצה שתרגיש רע בגללי." הוא לחש לאוזני שוב.
עיניי התרחבו, גורמות לדמעות ליפול. אני לא מאמין שזה קורה לי.
ברייס יודע שאני גיי. והוא בסדר עם זה.
משכתי באפי, מחניק כמה דמעות. "אני- אני שמח." אמרתי.
הוא סובב אותי אליו, רוצה שאביט בו. עיניו הראו את כל הטוב שבעולם. הרגשות הטובים האלו.
לקחתי נשימה עמוקה. טוב, הנה זה מתחיל. אני אספר לו. זה התזמון המושלם.
"יש לי משהו להגיד לך.." מלמלתי.
אז כל הפעמים שנפגשתי עם ברייס הוצפו. כל החוויות שלנו.
הפעם ההיא כשהכרנו לראשונה בסטארבקס. אני מתכוון, הכרנו רשמית.
הפעם ההיא שהוא ישב איתי לראשונה בקפיטריה.
הפעם ההיא שהלכנו עם אחיו הקטנים לגן החיות.
הפעם ההיא שהוא ביקר לראשונה בבית שלי.
הפעם ההיא שגיליתי שהוא עובד במשרה חלקית בבית קפה ישן.
הפעם ההיא שהוא ביקר אותי בבית החולים.
הבנתי שאולי כל אלו יהיו רק זכרונות צורמים בעוד כמה רגעים. הכל עומד לעלות באש ולהתנדף לגמרי באוויר. אני עומד להפסיד את הדבר הכי טוב שנכנס לחיי לפני שהתרגלתי שהיה לי אותו בכלל. להתראות לך.
כל אותם זמנים, אני אוצר אותם. כמו האופן שבו אני אוצר את ברייס. מאז שהתברר לי שפשוט התאהבתי בו אני פוחד להתמודד עם כל ההשלכות או כל המאבקים הקשים שיגיעו אלי, אבל כל עוד אני שופך את רגשותיי בפניו, זה מספיק לי.
ואני מקווה שהוא לא יגעל ממני על עך. שלא יעזוב אותי כשאני הכי צריך אותו. שיחזיק אותי. בבקשה תחזיק אותי ברייס.
"ברייס. אני אוהב אותך."
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
