הקאתי בפעם המי יודע כמה היום. עברו יומיים מאז המקרה בבית הקפה. למזלי, חטפתי משהו, כך שלפחות לא אצטרך להתייצב בבושה מול ברייס. טוני הזדעזעה כשגילתה שאני חולה, ונמנעה מקרבה איתי כאילו שאני איזו מגיפה. גם אמא שלי השתגעה, אבל לא כמו טוני. במקום זאת, היא השגיחה ודאגה לי יותר ויותר בכל יום.
היא מגיעה כל שעה על מנת לראות איך אני, היא מאכילה אותי, נותנת לי תרופות, ועוד דברים שאמהות עושים כשהילדים שלהן חולים.
ואם לומר בכנות, אני מתעב את זה.
אני כבר אדם בוגר למען השם! אני יכול לדאוג לעצמי. אני לא צריך השגחה של ילד בן שלוש.
"טום-טום! זמן לתרופות שלך!" אמי אמרה בשמחה, מרשה לעצמה להיכנס לחדרי עם מגש מלא בתרופות.
נאנחתי בגועל. "אמא.."
היא הניחה את המגש על השולחן שמצידה של מיטתי, והביטה בי בחומרה.
"שוש. אל תעשה לי את הפרצוף הזה, בחור צעיר. אם אתה רוצה להבריא, אז קח את התרופות שלך כמו ילד גדול!"
גלגלתי את עיניי. "למה לתרופות יש טעם כל כך נורא? הן גורמות לך להרגיש חולה יותר ממה שכבר היית."
היא צקצקה בלשונה והרימה כף מהמגש. לאחר כמה דקות חסרות תועלת של ניסיון לשכנע את אמי לוותר על התרופות, נכנעתי ואמי סוף סוף יצאה מחדרי.
צנחתי על המיטה וניגבתי את פי בשמיכה. שיקולל מי שהמציא את הטעם הנורא הזה של התרופות! מי שפיתח את הטעם הזה היה אדם משועמם, שרק רצה לגרום לאנשים חולים לסבול. סדיסט מטומטם.
עמדתי לחזור לישון, כשהטלפון שלי צלצל. גררתי אותו בעצלנות מהשידה, והצמדתי אותו לאוזני, לא טורח להביט מי זה.
"הלו?" שאלתי בקול צרוד.
שקט.
"תקשיב טוב מי שלא תהיה. אני מרגיש זוועה, אז אם אתה מנסה פאקינג למתוח אותי, לך תענג את עצמך עם מלפפון, ועזוב אותי בשקט! " צעקתי, אפילו לא יודע מה אני אומר. מלפפון? מה?
נשפתי. זו עוד אחת מהסיבות למה אני שונא להיות חולה. אני מתעצבן, ונהפך למשוגע. כמעט כמו טוני.
"טום?"
נרתעתי, ודפקתי את ראשי בראש המיטה מרוב בהלה.
"פאק!" רטנתי.
"טום! הכל בסדר?" ברייס שאל.
גירדתי את ראשי.
"כן, רק חבטתי את ראשי בראש המיטה. בכל מקרה, מה אתה רוצה?"
שקט שוב.
"ברייס?"
"הו, כן. אה.. רק רציתי, המ.. אני מצטער על ההתפרצות שלי בבית הקפה. אני רק.." הוא אמר באיטיות.
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
