"אז אתה יכול להסביר לי בבקשה למה ברייס ישן בחדר שלך?" אמי אמרה במתיקות כזו שכבר הלחיצה אותי.
חייכתי אליה את אחד מהחיוכים המובכים שלי והמשכתי באכילת הדגנים שלי כמו ילד טוב. התעוררתי היום מעט מוקדם מהרגיל, ולא רציתי להעיר את ברייס עדיין, לכן ירדתי למטה על מנת להכין לעצמי ארוחת בוקר. אך כשהגעתי אל המטבח אמא שלי הייתה שם. היא ישבה על הכיסא שמאחורי האי, לוגמת מהקפה שלה ברוגע. מבט רציני על פניה כבר רמז לי שאני בצרות צרורות. והנה אני עכשיו, יושב מול אמי, אוכל את הדגנים שלי ומנסה ככל יכולתי לא להראות לה שאני חושש מהמבט הרציני שלה.
"טום סמואל מייסון."
נרתעתי כששמעתי את שמי המלא. אלוהים, אני כל כך שונא שטוני ואמי קורואת לי ככה.
"נתתי לו להישאר כאן ללילה. רק חזרתי מביתו, והיה ממש מאוחר.. ואני, אה... אמרתי לו שעדיף שהוא ישאר לישון אצלי בחדר." הסברתי בשקט.
אמי לא אמרה עוד מילה. דממה מביכה שררה סביבנו, אך למזלי טוני הגיעה במהירות מיד וקטעה אותה עם שגרת הבוקר המוקדמת והמעצבנת שלה.
"אני מרגישה נורא." היא רטנה, עושה את דרכה אל המקרר בישנוניות ושולפת קרטון חלב ממנו.
אמי קמה והוציאה כוס זכוכית לאחותי, שהייתה כרגע חצי רדומה. שיערה היה מבולגן לגמרי, ועיניה היו כהות ואדומות.
אם כי, אני לא כל כך מופתע. טוני תמיד נראית כך כל בוקר. למה, אתם שואלים? טוב, היא פשוט מרגלת אחרי מישהו בפייסבוק, ומחליטה לישון רק לפנות בוקר.
"את תרגישי יותר טוב אחרי מקלחת, יקירה." אמי אמרה עם תנועת יד מוגזמת לפני שיצאה אל החצר האחורית כפי שעושה כהרגלה מידי מיום. היא מבלה שם כל יום כשעה, משתמשת בכלי הגינה השונים שלה.
ברגע שאמי הייתה כבר בגינה ומחוץ לטווח השמיעה שלנו, טוני התיישבה על האי והביטה בי במבט ערני מידי. עיקמתי את פניי אלייה.
"מה?" אמרתי לבסוף בחוסר סבלנות.
"אז, איך זה היה?"
"איך מה היה?"
היא גלגלה את עיניה אליי. "אלוהים, אתה כזה אידיוט."
"מה? מה אני עשיתי?"
טוני קפצה מהדלפק והלכה לכיווני. אז, היא ירתה מבט מוזר אל המדרגות, ואז העבירה אותו אליי. אני רק טלטלתי את ראשי בבלבול.
"אז, עשיתם את ה'מעשה'?"
"איז מעשה?" אני לא מבין אותה.
נרתעתי כשהיא השליכה את ידיה בתסכול. "אתה טיפש או מה? אתה יודע למה אני מתכוונת."
עמדתי לענות לה שאני עדיין לא מבין, כשפתאום חלחלה בי ההבנה. הסמקתי בזעם, מרוויח חבטה בידי מטוני.
"וואו! אז אני רואה שלא היה לכם אפילו רגע אחד פנוי אתמול!" היא קראה עם קריצה.
השתקתי אותה עם ידי על פיה, אך היא עדיין הרימה את גבותייה אליי בהתגרות.
"ברייס ואני לא עשינו כלום, סוטה! פשוט שכבנו במיטה. אחד ליד השני, טוני." מיהרתי לתקן לפני שרעיון וולגרי יעלה במוחה.
אחרי ששחררתי אותה, היא העבירה את אצבעותיה בשיער והביטה בי. "גאד, ואני חשבתי שמשהו טוב קרה בין שניכם."
הסמקתי שוב, ולצערי, טוני הבחינה בכך, מה שגרם לי להסמיק עוד יותר ולהפיל את הכף אל קערת הדגנים שלי.
"חכה, אז התמזמזת עם ברייס כל הלילה ולא סיפרת לי?" היא אמרה בכעס.
נאנחתי.
"בוקר." קולו של ברייס נשמע מבעד לדלת המטבח.
הסתובבתי ונשפתי לרווחה, קם והולך לכיוונו של ברייס. הוא חייך אליי כשנעמדתי על קצות אצבעותיי, מעניק לו נשיקה עדינה על לחיו.
"אוף. מתי לי יהיה חבר? אני מרגישה שלגייז יש יותר חיי אהבה ממני." רטנה בפיהוק עצל.
ברייס חייך אליה וכרך את זרועו סביבי. חייכתי לעצמי ורק התכרבלתי יותר למגעו החם.
"היו לך מחזרים משלך, לא?" ברייס שאל, מתיישב על הכיסא הקרוב אליו בעוד אני מתרכבל בחיקו.
טוני נעצה בו מבט. "זו מילת המפתח. היו..."
אמי חזרה מן החצר, נראית כאילו היא חפרה בור לגופה עכשיו. היא בחנה אותי ואת ברייס לפני שהעבירה מבטה אל טוני. "טוני, לא אמרתי לך ללכת להתקלח?"
טוני נאנחה בקול רם בתגובה, לפני שצעדה לעבר המדרגות.
"בוקר טוב, גברת מייסון." ברייס בירך את אמי בנימוס.
הרמתי את גבותיי כשאמי נתנה לברייס את אחד מחיוכה האימהים והנהנה בראשה. "בוקר טוב, ברייס. איך הייתה ה... שינה שלך?"
נתתי לאמי מבט מזהיר, רומז לה לשתוק ברגע זה. אך לצערי, אמי התעלמה ממני ורק התמקדה בברייס .
"הו, היא הייתה... טובה. ואיך שלך, גברת מייסון?" ברייס ענה במבוכה. הו יופי, עכשיו כל אחד בוחן את צעדיו.
כיסיתי את פניי בידי בכניעה. "קרא לי קארלי, יקירי. וכן, גם השינה שלי עברה בצורה טובה. תודה על ההתעניינות שלך. אתה מאוד... מנומס."
"אמא, בבקשה תפסיקי. את מביכה אותי." התחננתי.
היא הרימה את ראשה. "טוב, אני שמחה שאתה מרגיש ככה. זה מגיע לך על שלא ביקשת רשות לפעם הראשונה שלך."
הרמתי את ידיי בכעס. "שום דבר לא קרה, אמא!"
"מה שתגיד. רק תבטיח לי שלא תעשה... דברים לא הולמים בבית שלי, איש צעיר. אם אתה כל כך רוצה לשכב איתו, אז תתחתנו. הבעיה נפתרה וסוף טוב הכל טוב." אמרה לפני שיצאה מן המטבח, משאירה אותי ואת ברייס לבדנו.
התנתקתי ממגעו והבטתי בו. "התעלם ממנה, היא משוגעת."
במקום לחייך או להחזיר אותי לחיקו, הוא נשאר בשקט, הביט בי במבט רציני. בהיתי בעיניו היפות בלחץ. הן אפלות שוב, בדיוק כמו אתמול. הוא לא כועס עליי, נכון? אני לא רוצה שהוא יכעס עלי. אתמול היה לי כל כך טוב איתו.
עמדתי לומר משהו על מנת להפיג את המתח, אבל אז ברייס פלט את המילים הכי מגוחכות שאי פעם שמעתי יוצאות מפיו.
"אתה רוצה שנתחתן?"
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
