קפה זה לא מספיק(boyXboy)

פרק 23| הפגישה

היום שבו אפגוש את הוריו של ברייס הגיע. טוני צעקה לי מלמטה ש'זה רגע האמת וחסר לי אם אפשל' בזמן שהתלבשתי לארוחת הערב. אם לומר את האמת, ביליתי שעות רק בלהחליט מה ללבוש. הייתי בסכסוך עצמי בין אם ללבוש בגדים רשמיים, או סתם יומיומיים. ברייס אמר לי שזה ממש לא משנה, אבל אני עדיין רוצה ללבוש משהו שירשים אותם.

"רק תהיה עצמך טום. הם רק ההורים שלי." הוא סיפר לי בטלפון.

אני לא מבין אותו. אני מתכוון, להיות מוזמן לארוחת ערב עם ההורים של החבר שלך זה באמת מלחיץ ומפחיד. מפחיד מאוד. מעולם אפילו לא ראיתי את פניהם של הוריו. אני אפילו לא יודע עליהם דבר. טוב, חוץ מהעבודות שלהם. ברייס סיפר לי זאת לפני זמן מה.

עכשיו, נותרה לי רק חצי שעה. הארוחה מתחילה בשבע, וברייס נמצא בדרכו לאסוף אותי. נבהלתי, כמעט עד כדי היפרוונטילציה. עדיין לא הצלחתי להחליט מה ללבוש וטוני לא עזרה לי כלל. היא פשוט ישבה בנחת על המיטה שלי, מסרקת את שערה במסרק.

"נו, טוני! מה ללבוש? "שאלתי בייאוש.

"מה שאתה רוצה. אני חושבת."

הרמתי את גבותי לעברה. "זה פשוט מגוחך!"

טוני נאנקה בדרמטיות מזויפת. "נו, באמת. תלבש מה שאתה חושב שיהיה טוב ונוח. זו ארוחת ערב משפחתית, נכון? אתה אמור להרגיש בנוח עם המשפחה שלך?"

הנהנתי.

היא קמה והעיפה את הבגדים המפוזרים על הרצפה. כן, מפוזרים. זה תוצאה עלובה שלי לחפש בגדים מתאימים.

"מה לגבי זה?"

השפלתי מבט אל הבגדים שהחזיקה. זו היתה חולצת צווארון ארוכת שרוולים. השרוולים והגב היו לבנים לא לגמרי, והצאוורון מתקפל לצדדים.

"זה?" שאלתי בזלזול.

טוני השליכה אותה אלי. "כן,זה יהיה בסדר." אמרה ואז זרקה על המיטה זוג מכנסי ג'ינס שחורים וצמודים. אני לא כל כך בטוח שזה משהו שמתאים ללבוש לארוחה כזו...

"אני לא חושב... "השתתקתי בהיסוס.

טוני הזעיפה פנים. "תראה, אם אתה לא רוצה שברייס ימשיך לחכות למטה כמו איזה כלב קשור ברצועה, אז אני מציעה שתמהר כבר!"

"מה? ברייס כאן? "שאלתי. למה הוא לא הודיע לי?"

"טוב, הוא הגיע לפני כמה דקות."

אחר כך היא יצאה, טורקת את הדלת ומשאירה אותי לבדי בחדר השינה שלי.

"ותלבש את הג'קט השחור והארוך!" היא צעקה מבעד לדלת.

לא חשבתי פעמיים ופשוט פשטתי את בגדי, ואז לבשתי בחיפזון את הבגדים שטוני בחרה. אני מניח שאסמוך עלייה לפחות בעניין הזה. עמדתי מול המראה ומרחתי קצת ג'ל על אצבעותיי, מעביר אותן בשיערי, ואז פורע אותו שוב לצד. ברגע שהייתי מרוצה מספיק, תפסתי את הטלפון שלי, והתחלתי לרוץ במורד המדרגות. אמרתי שלום מהיר לאחותי ולאמי, ואז יצאתי, מבחין בברייס נשען על מכונית. רגע ... מכונית?