מעולם לא חשבתי שללכת לבית הספר לבד יהיה מטיל אימה כל כך. בייחוד כשטוני לא הייתה לצידי כמו תמיד, בגלל אותם כאבי בטן שחוזרים לה כל שבוע עליהם נהגה להתלונן. לא ארחיב מידי בנושא, כיוון שזה עלול להידרדר לאזור לא נוח...
בכל מקרה, גם ברייס לא איתי היום, כיוון שהיה צריך להישאר בבית ולטפל באחים הצעירים שלו. הם חלו והוריהם יצאו לאיזה טיול עסקים. לכן ברייס התקשר אלי כדי להודיע לי שהוא לא הולך לבית הספר היום.
אז עכשיו, כשאני כולי לבדי, לא יכולתי שלא להיות מודאג ולחוץ בכל פעם שאני רק עובר במסדרונות בית הספר. טניה וחברותיה עלולות להתעמת עימי שוב ... או גרוע מכך. אפילו לא העזתי לגשת ללוקר שלי. רק לראות אותו הרוס ומושחת בתמונה שהיא שלחה גרם לי להתעלף. מי יודע מה יקרה אם אראה זאת במציאות?
הפעמון צילצל, מודיע על השיעור הראשון. נרתעתי כשמישהו נתקל בי וגרם לי ליפול לאחור. כשהסתובבתי לראות מי אותה דמות, הבנתי שהחיים באמת שונאים אותי.
טניה עמדה שם ונעצה בי מבט שנאה, אחד כזה שכמעט גרם לי לברוח ולהתחבא בשירותים לנצח. כבר למדתי שבנות יכולות להיות מפחידות ומשוגעות לפעמים.
"ובכן, מי אם זה לא המתרומם המפורסם . סיימת למצוץ זין להנאתך?" טניה אמרה בלעג, קולה רם וברור מספיק כדי שהסטודנטים העוברים יפסיקו ללכת ויסתכלו עלינו.
צעדתי בזהירות לאחור, מרים את ידי בכניעה.
"אה, בואי ננסה ... אמ, את יודעת ..."
טניה גיחכה בזלזול.
"מה קרה מתרומם? אתה מפחד כי ברייס לא נוכח. הו, ומתרומם קטן... לא ידעתי שטוני אחותך התאומה. מה שאומר שככל הנראה היא תעוף מהנבחרת." היא אמרה בחיוך.
עיני התרחבו באימה ובדאגה. לא, לא טוני. היא אוהבת להיות בנבחרת המעודדות. טניה לא תוכל להוציא את אחותי משם רק בגללי.
"לא, את לא יכולה לעשות את זה." מלמלתי בהיסוס.
טניה התעלמה ממני בכך שהניפה את שערה והסתכלה בציפורניה המטופחות, כאילו היו לדבר המעניין בעולם.
נדתי בראשי בחוסר אמון. זה לא יכול לקרות, במיוחד לא לטוני. כן, אני יודע שלעיתים קרובות אני מראה כלפיה שנאה , אבל זה לא אומר שאני שונא אותה לחלוטין. היא אחותי התאומה, למען השם! ורק בגללי, בגללי ובגלל האישיות האגואיסטית של, חלומותיה יתרסקו ויתנפצו לרסיסים. אני לא רוצה שזה יקרה לה. וגרוע מזה, היא תשנא אותי ולא תדבר איתי עוד לעולם. אני לא יכול אפילו לדמיין בראשי את הקשר שלנו נפסק. אני לא יכול לאבד את מה שיש לי עם טוני. אנחנו מחוברים זה לזה מאז הלידה. כל זה באשמתי.
"בבקשה, אל תעיפי את אחות. טניה, בבקשה. אני אעשה הכל." התחננתי והשפלתי מבטי אל הרצפה לאור תחנונני העלובים והמבישים.
YOU ARE READING
קפה זה לא מספיק(boyXboy)
Romance*סיפור מתורגם* מי בכלל ידע שהכל יתחיל מחנות קפה ואיחור לבית הספר?
