קפה זה לא מספיק(boyXboy)

פרק 20| אני יודע

תשובתו של ברייס להודעתי עדיין לא הגיעה. בית הספר יסתיים בעוד כמה דקות ועדיין לא קיבלתי ממנו אף לא מילה. ניסיתי לא להיכנס לפאניקה. אולי הטלפון שלו כבוי, או כנראה השאיר אותו בחדר השינה שלו. אחרי הכל היה  עליו לדאוג לטרוי ולטריי. הוא כנראה עסוק.

קפצתי בכיסאי כשהפעמון ילצל, מבשר על כך שבית הספר תם סוף סוף. תלמידים יצאו לבחוץ והלכו לעבר מגרש החנייה, שבו כל המכוניות שלהם ממוקמות וגם האוטובוס, למי שאין מכונית משלו.

תפסתי בעייפות את תיקי והנחתי אותו על כתפי. עברתי במסדרון הריק כעת. לא טרחתי לעצור ליד הארונית שלי בדרכי אל השערים הראשיים של בית הספר.
נאנחתי בהקלה כשלא יצא לי לראות את טניה או את אחת מן המשרתות שלה לאחר שיצאתי החוצה. עשיתי את דרכי למכונית שלי, משתנק בהפתעה כשראיתי את דמותו המוכרת של ברייס נשענת על מכסה המנוע של המכונית שלי. הוא חייך אליי, גורם לי לקחת נשימה עמוקה ולא להתאפק ולרוץ ישר לעברו. הוא פתח את זרועותיו אליי, ואני קפצתי עליו לחבק אותו. כהרגשתי את חזהו נלחץ כנגדי ואת ידיו עוטפות אותי שחררתי יבבה מפוחדת.

משהו עמוק במוחי אמר לי להתענג על מגעו של ברייס כמיטב יכולתי, כי אולי זו הפעם האחרונה שאני אעשה משהו כזה. כואב לי להבין כי זה נכון.

"הי, הירגע שם." ברייס צחק כשהידקתי את אחיזתי בו,  מנשק את צידו של צווארו פעם אחר פעם.

אני לא רוצה להיות מוזר או משהו, אבל לא יכולתי שלא להסניף את הריח הטוב שלו.

"התגעגעתי אליך." אמרתי לו.

צחקוקיו גרמו לחזהו לנוע מעלה ומטה, התנודות גרמו לי להיאנח באושר. בבקשה תמשיך לצחוק לנצח.  גם כשלא נהיה יחד. בבקשה.

"היית איתי רק אתמול."

הנדתי בראשי. "לא פאקינג אכפת לי. התגעגעתי אליך כל כך."

חשתי את ברייס מנשק את שערי לפני שחיבק אותי בחוזקה, כאילו חשש לתת לי ללכת. "גם אני התגעגעתי אליך, טומי."

התרחקתי ממנו קצת, לא נתתי לו את את ידיו חזרה. 

"רגע, למה אתה כאן? אתה אמור לטפל בטרוי וטריי, לא?"

"לא, הם בסדר עכשיו. חוץ מזה, אתה רצית לדבר, נכון?"

קימטתי את מצחי בבלבול. אז הוא קרא את ההודעה שלי. זה היה זה. אין לאן לברוח עכשיו. כן, אני אוהב את ברייס ... אבל טוני היא אחותי התאומה. אני אעשה כל דבר עבורה. גם אם אני צריך לוותר על האושר האישי שלי, אני אעשה הכל בשביל טוני. לא אתפלא אם ברייס ישתגע וישנא אותי לעד אחרי שאגיד לו שאני נפרד ממנו. אבל לולא אני, שום דבר מכל זה לא היה קורה. איש מאיתנו לא היה נפגע.

"ברייס, א-אני רוצה.. רוצה ש--"

"לא." קטע אותי בנוקשות.

עיניי התרחבו. "מה?"

ברייס שילב את זרועותיו בחזהו. 

"התשובה על השאלה שלך, היא לא."

מצמצתי. "אבל לא אמרתי דבר עדיין."

ברייס הביט בי. נרתעתי מעט. ידעתי. הוא כועס עליי. על מי אני עובד? ברור שהוא יודע, הוא לא טיפש, בניגוד אליי.
"אני יודע." הוא אמר.

"איך אתה יודע?"

"אדם סיפר על זה. בזמן שכולם התאספו סביבכם הוא התקשר לספר לי מה קורה." 

לא העזתי לפתוח את פי. שכחתי את טניה ואת הסצינה הלא קטנה באמצע המסדרון. שכחתי זאת שאנשים רבים התקבצו סביבנו.

ברייס תפס את פניי ואילץ אותי להביט בו בעיניו. "טום, מה חשבת לעצמך? איך אפשרת לטניה לתמרן אותך ככה? אתה לא רוצה להיות איתי?"

דמעותי נפלו לבסוף. "מה אני הייתי אמור לעשות? היא איימה להעיף את טוני מהנבחרת, ואני עשיתי את זה בשבילה! באמת, ברייס..."

"אבל לא היית צריך לעשות את זה. למה בכלל חשבת להסכים לדרישתה של טניה? מה שיש בינינו לא חשוב לך בכלל? ככה אתה מוותר עלינו? בכזו קלות? אני לא מבין מה לא בסדר איתך."

לא דיברתי ורק המשכתי לבכות בשקט. אני פתטי. טניה צדקה. אני באמת אף אחד. אני כלום ושום דבר.

"אתה לא אוהב אותי?" שאל ברייס פתאום.

עצמתי את עיני. 

"אני אוהב אותך. אני אוהב אותך כל כך הרבה! אני אוהב אותך כל כך שכואב לי. אני אוהב כל דבר שאתה עושה, שאתה אומר, אני אוהב את הקול שלך, את החיבוק שלך, את הנשיקה שלך, את העיניים שלך, אני אוהב כל חלקיק וחלקיק בך, אני נשבע לך! אבל אני לא יכול לתת לטוני להיפגע רק בגלל שאני אגואיסט! "

ברייס חיבק אותי שוב, מנשק את ראשי פעמים כה רבות. "אתה לא אגואיסט, טומי שלי.."

עמדתי להשיב כשחשתי יד טופחת על גבי. התרחקתי מברייס ופניתי לראות את טוני, עומדת מולי. גם בעיניה היו דמעות.

"טום, זה בסדר." היא אמרה לי.

משכתי באפי והנהנתי. היא חייכה וחיבקה אותי.

"אני מצטער טוני, בגללי ..."

היא נענעה בראשה. "שקט, אל תדאג. זאת לא אשמתך, זו אשמתה של טניה על שהרסה את הדבר היחיד שאני יכולה ליהנות ממנו."

חייכתי למרות הדמעות שזורמות על פני. הרגשתי את ידיו של ברייס על כתפי, לוחצות במבט מרגיע. לא יכולתי להיות מאושר יותר. למרות שאני לא מישהו מיוחד, לפחות יש לי שני אנשים שבאמת אכפת להם ממני.