כוחה של המצלמה

פרק 4

התיישבתי על הרצפה שבמחסן החשוך, מסתכלת על מרי שלא מפסיקה ליבב ולבכות. אני יודעת שאני לא יכולה לעזור לה, לפחות לא עכשיו.. הייתי יכולה לעזור אבל אני סתומה מידיי, פחדתי למרות שלא היה לי ממה כי הוא היה חייל אחד. כן אני צריכה להתאמן קצת יותר באקדחים..
אני לא מאשימה את הידיעה שלי באקדחים, אני מאשימה את הרצון שלי להתעלם מזה..
הייתי יכולה להציל אותו, הוא היה יכול להיות פה איתנו אבל לא. כי אני מטומטמת, כן אני מאשימה את עצמי, כמו שאני מאשימה את עצמי בהרג הורי, וכמו שאני מאשימה את עצמי בפיצול החברות של החברים הקרובים שלי, כמו מרי. אבל יש דבר אחד שאני לא מאשימה את עצמי.
הפרידה שלי ושל החבר שלי, אני כן רציתי לשמור על קשר, הוא לא.. וזה לגמרי רצונו ואני מקבלת את זה.. זה פגע בי כל כך ש.. הורי נהרגו, שחבריי התפצלו הכל התחיל מכאן בעצם.
הוצאתי את המצלמה מהתיק הקטן שלי, שנכנס בו שמיכה, אוכל ומים, והתחלתי לדפדף בין התמונות.. לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות.
"מה זה?" שמעתי פתאום את מרי
"את זוכרת את המצלמה שקניתם לי ליום הולדת 18?" שאלתי אותה מחייכת.
היא חייכה אליי חזרה בעצב והתקרבה לשבת לידי
"יש פה גם את התמונה הראשונה שלנו ביחד" אמרה. דפדפתי בין התמונות ועצרתי בתמונה של כל החבורה, היינו חמש סך הכל
"את יודעת שהוא גם הפך לחייל?" שאלה אותי מרי ואצביע על נער, עם עיניים חומות ושיער שחור, התמונה צולמה בסוף שנה כאשר הוא לצידי ושנינו עושים פרצוף מצחיק למצלמה
"רועי?" שאלתי לא מבינה
"כן, ראיתי אותו עם המדים" אמרה
"מה? מתיי? איפה?" שאלתי המומה, לא יכול להיות שזה קורה!!
"גם אני הייתי המומה בדיוק כמוך, הצלחתי לחמוק ממנו ותתפלאי הוא לא זכר אותי בכלל, הוא כיוון אליי את האקדח" אמרה.
פי פעור לא מאמינה לשום מילה שלה 
"כן, כן.. עזבי את זה את יודעת ששקד היא המפקדת בקבוצה הנגדית?" אמרה מצביעה על נערה בעלת שיער חום בהיר ועיניים כחולות בהירות כמו השמיים
"יש קבוצה נגדית?! איך קוראים לה? לשם מה היא?" שאלתי, מרגישה כאילו אני לא קוראת מגזינים על מפורסמים
"איפה את חייה תגידי לי?" שאלה צוחקת, שמחתי לראות אותה צוחקת שוב, במקום הדמעות שלה
"היא החברה הכי טובה שלך איך את לא יודעת?" שאלה
"א..אני ניתקתי קשר עם כולם אם לא שמת לב" אמרתי לה כמעט בלחישה, מושפלת מכך.
"זה בסדר, גם אני" אמרה "קיצר, היא הצליחה להקים קבוצה של מתנגדים והיא המפקדת בה-"
"כל כך מתאים לה" קטעתי אותה וצחקתי
"כן" אמרה וצחקה גם "קיצר, אני לא יודעת אם טריו יודעים עליהם, מה שאני כן יודעת שקבוצת המתנגדים כל הזמן חוטפת חייל טריו כאסיר"
"זה גיאוני אבל לא נראלי שטריו פשןט יעלימו עיין, הם יבינו מה קורה תוך זמן קצר" אמרתי
"הטריו הם אגואיסטים! כאלה גועלים שבאלי להקיא" אמרה מורידה את עיניה מהמצלמה ומסתכלת ישר אל כיוון הדלת הסגורה, כאילו עומד שם מישהו והיא יורה בו חצים מהעיניים שלה "אני לא סיימתי איתם! אני אתנקם! אהרוג! וירצח! הם לקחו לי את אחי אני אקח להם את השלטון" אמרה במט שנאה בעינייה
"אני מצטרפת אליך" אמרתי נוגעת לה ביד, כאות תמיכה, היא חייכה אליי.
הסתכלתי שוב על התמונה פעם אחרונה.
"תגידי מה איתו?" שאלתי ואצבעתי על הנער האחרון, החתיך עם העיניים הירוקות כמו דשא מלא חיים, שיערו החום בעל הבלורית  ושיניו הלבנות שמראות את חיוכות המושלם, ובתמונה.. בתמונההוא מחבק אותי.
"עדיין יש לך רגשות כלפיו?" שאלה אותי
"לא" שיקרתי, היא הסתכלה עליי לא מאמינה לכך, עד שנכנעתי "טוב.. כן, לא.. לא יודעת,  המשכתי הלאה אפילו התנשקתי עם מישהו לא מזמן" אמרתי, לא מציינת שזה היה עם החייל המזויין הזה שלא יודע להתנשק בכלל
"אני לא יודעת מה איתו, או איפה הוא" ענתה לי.
הוצאתי שמיכה מתיק, הנפתי אותה באויר כדיי שתכסה את שנינו
"צריך להתחיל להתאמן בירי ובסכין כדי להצליח" אמרתי לה
"אני יודעת, נתחיל כבר בבוקר" אמרה ונשמעה נחושה בדעתה. ללא כל ספק היא לא רואה בעיניים.
לאחר שתיקה שהרגישה כמו נצח. הייתי בטוחה שהיא נרדמה כבר אבל בכל זאת שאלתי "מה היית רוצה לעשות אם לא היה את המלחמה הזאת?" מתפללת בתוכי שהיא ערה
"הייתי רוצה.." שמעתי אותה, לא יכולה לראות אותה בגלל החושך הרב "הייתי רוצה להכיר את הגבר של חיי, שיכיר אותי ויאהב אותי, שנקים משפחה בעלת שני תיאומים ונהיה מאושרים כמו כל משפחה רגילה, הייתי רוצה להגשים חלום להורים שלי ולהביא להם נכדים" יכולתי לדעת שהיא מחייכת למרות שחשוך
"וואוו" אמרתי נדהמת מכך שהיא חשבה על זה
"כן" אמרה "אבל הטריו מכים בי את המציאות וגורמים לי להבין שאני רק מדמיינת"

------------------
מקווה שאתן אוהבות❤
פרק הבא יהיה מעניין יותר