כוחה של המצלמה

פרק 8

יצאתי אל בחוץ, אל אור השמש המסנוורת. כל בוקר מאז שאני פה, שזה בערך ארבעה ימים, אני יוצאת בבוקר -כאשר אני קמה- אל מחוץ למתחם "שופרסל" כדי לשאוף אויר ולראות אור יום.
כל הזמן הזה אני ולי חיפשנו מישהו שיהיה בוגד, שיצטרף אלינו ויעזור לנו.
"היי" שמעתי אותו מאחורי, הסתובבתי מאט וחייכיתי
"היי" עניתי מושכת את ידיי אל מעל הראש ומתמתחת
"יאלה בואי" אמר מתקדם אלי נוגע לי בגב התחתון עם כף ידו הגדולה והנעימה כדי לזרז אותי "צריך להתחיל"
בנוסף לכך שאנחנו מחפשים מתנגדים אנחנו גם מנסים להוציא מידע מהנזירות. מזל שיש לי מצלמה.
אנחנו נכנסים לוקחים את המצלמה מהמחבוא הקטן שעשינו בין המדפים ומתחילים במסע החיפושים.
כיוונו על אנשים בתקווה שיראו דרך המצלמה אך זה לא קרה..
זה כל כך מתיש אותנו, שהגיע השעה אחד בצהרים כבר והחלטנו ללכת לאכול.
אנחנו יושבים זה לצד זה ברצפה של המתחם שופרסל, מאחורינו מדף מלא כלי בית ומחכים להגעת הנזירה שתביא לנו אוכל.
"צהרים טובים" אנחנו שומעים אותה אומרת מעלינו, אנחנו מסתכלים עליה מלמטה
"גם לך" לי אומר עם חיוך
"מה תרצו?"
"מה האופציות?" ענה בשאלה
"חזה עוף, פרגית או דג" ענתה
"אני אקח פרגית" אמר לי "את?" ואז שאל אותי
"אני דג" היא הנהנה בחיוב והמשיכה ללכת "רגע!" אמרתי והיא עצרה מסתכלת עליי "סליחה שאני מפסיקה אותך באמצע, אבל תוכלי להשאר איתנו לשיחה כשתסיימי את עבודתך? נשמח להכיר אותך" חייכתי אליה. היא נראת צעירה, בגיל 20, שיער ג׳ינג׳י ועיניים כחולות
"בשמחה, חיכיתי לחברה" אמרה מחייכת, נופפה לי לשלום כאשר מישהו קרא לה
"את לא חושבת שהיא חשדה?" שאל לי
"לא, היא עוד צעירה, היא מחפשת חברה"
"מה בדיוק את מתכוונת לשאול אותה?"
"לא יודעת.." עניתי מסתכלת על הרצפה, מתוסכלת
"היי" אמר והרים לי את ראשי עם ידו כשהיא על הסנטר שלי, גרם לי להסתכל בתוך העיניים שלו שכל כך אהבתי "הכל בסדר, אנחנו נקבל מידע" חייל אליי, חייכתי חזרה.

"איך קוראים לך?" שאלתי את הנזירה כשהתיישבה לידנו
"לאורה" ענתה
"היי לאורה" אמר לי מחייך אליה. התוכנית הייתה שלי יגרום לה לחשוב שהיא מוצאת חן בעיניו.. ככה שהוא יצטרך להסכים עם כל מה שהיא אומרת למרות שזה לא נכון
"יש לך פה משפחה?" שאלתי אותה
"המ.. פה ספציפית לא, הם גרים בצפון, זה דיי רחוק, כלומר הרחיקו בנינו" אמרה והרכינה את ראשה מתאמצת לא לבכות
"מה זאת אומרת?" שאלתי אני רואה שלי עושה את עבודתו, ומלטף אותה בגב בתור תנחומים
"הכריחו אותי לעזוב אותם כדיי להגיע לפה ולשרת אנשים. אני לא יודע למה, אבל הבנתי שזה הטריו עשו את זה, בנוסף הם הכריחו אותנו ללבוש עת בגדי הנזירות למרות שלא רצינו"
"אוו.. מסכנה" אמר לי מחבק אותה, היא קונה את זה ומחזירה לו חיבוק
"את יודעת מי זה המנהיג? איך קוראים לו?" שאלתי
"אני ראיתי אותו, יש לו עיניים כמו שלך" אמרה והצביעה על לי, ידעתי שהוא בתוך תוכו רותח מעצבים שמדמים אותו אליו, אבל הוא רק מחייך. כל הכבוד!
"יש לו שרירים וקעקועים, הוא לא נראה אחד שיזעיק לאנשים אבל זה מה שהוא עושה.. אני לא יודעת מה השם שלו"
"הבנתי" מישהו קרא לה והיא נופפה לשלום וכך גם לי עשה
"למה תמיד מדמים אותי אליו?!" אמר בעצבים אחרי שעזבה
"אני לא יודעת, לא פגשתי אותו" אמרתי מצחקקת.
לרגע של שקט, סיימנו לאכול את המנות אך מיד אחר כך שמענו בכי, בכי תינוקי, של ילדה. לי ואני מסתכלים זה על זה, קמים ביחד אני לוקחת את המצלמה ומתקדמים אל מקור הבכי.
אנחנו פוגשים בילדה קטנה, מקופלת מרוב קור לבושה בבגדים קרועים, מתייפחת ובוכה, שיערה חום בהיר וחלק, היא נראת בת 8.
איפה ההורים שלה?
כיוונתי את המצלמה אליה והופתעתי לגלות שרואים אותה דרכה
"היא מתנגדת" אמרתי ללי

------------
היי לכן❤
אני עדיין בפולין, אך הרגשתי כאילו לא העלתי שנים פרק והייתי חייבת לפנות זמן בלילה בשביל כך אז.. הינה פרק👏👏
תודה לכן, אני רוצה לראות תגובות😍