עבר כבר שבוע ימים מאז ששוחררתי ממחנה של הטריו.
שבוע ימים שבהם לא בדקתי מה שלום רועי, לא תקשרתי עם שקד, לא נפגשתי על לידור, והרגשתי שלי מתרחק. שבוע שבו הרגשתי סגורה.
היחידה שבאה לבדוק לשלומי הייתה לילי, היא הייתה נכנסת לחדר שבו אני ולי היינו ישנים, בשעת הצהרים כאשר הייתי לבד, והייתה מביאה לי אוכל, לפעמים יושבת לדבר איתי. בהתחלה היא לא הייתה נשארת כי סילקתי אותה אבל עם הזמן כשהבנתי שהיא הולכת לבוא כל יום נתתי לה להשאר, וכל אחת נפתחה לשניה.
"את לא רוצה לבדוק מה שלום שקד? מה עם רועי?" היא שאלה, כשישבנו שנינו אחת ליד השנייה במיטה מסתכלות על החלל הריק. הרבה זמן לא תקשרתי עם אף אחד. אולי באמת הגיע הזמן להתאפס על עצמי ולראות מה שלום כולם?
"איפה רועי?" שאלתי
"אתמול הודיעו שאפשר לבקר אותו, אבל אף אחד לא הלך אליו, הוא עבר ניתוח והיה מאושפז כמה ימים. הכדור ששקד ירתה בו היה כדור שמשפיע חזק" ענתה לילי
"ואיפה שקד?"
"בחדר שלה, מסרבת לקבל אורחים, מסרבת לפתוח את הדלת, אני לא יודעת מה שלומה וזה מדאיג אותי, את יכולה לנסות לעזור?" שאלה, שמעתי את הדאגה בקולה.
החלטתי להזיז את התחת שלי קצת ולהראות לעולם שאני קיימת.
נכנסתי אל תוך מזדרון שקט שמולו יש דלת כניסה גדולה אל תוך בית החולים של המתנגדים. הלכתי אל הקבלה וביקשתי שאני רוצה לפגוש את רועי, העובדת בקבלה הסתכלה עליי בפליאה משום מה.
נכנסתי אל תוך חדר הניתוח שבו הוא היה, הוא ישן, נראה חלש, ומחוברים לידיים שלו כל מיני מזרקים עם משאבות דם. הבית חולים תמיד עשה לי רע.
התיישבתי על המיטה שלו מחזיקה לו את היד ועושה זאת בעדינות כדיי לא להעיר אותו, אך הוא פקח את עיניו בבהלה והתנשם בהקלה כשהבין שזאת אני
"אלוהים רועי מה נכנס בך?" שאלתי מפוחדת מעט ממה שקרה הרגע
"חשבתי שאת שקד" ענה "הייתי בטוח שהיא תבוא להרוג אותי אז לא רציתי לישון עד ששמו לי חומר מרדים"
"אידיוט היא לא תעשה לך כלום" אמרתי ועברתי לשבת על הכיסא ליד המיטה
"כן, כמו שהיא לא ירתה בי?" שאל בציניות
"אתה צריך להבין אותה" אמרתי
"אני מבין, לא חשבתי שזה יגיע לשנאה" אמר בעצב נשקף
"היא לא שונאת אותך" אמרתי בקול מנחם מה שלא באמת עזר
"כן בטח" ענה. ידעתי שזה חסר סיכוי לשכנעה אותו אז ירדתי מהפרק
"אני הולכת אליה עכשיו, למסור לה משהו?" שאלתי, אך הוא לא ענה, הסתכל על הקירות הריקים שבחדר, נאנחתי. לאיזה מצב הגענו? מה זה כל הדרמה הזאת!
"דרך אגב" רועי אמר שנייה לפני שסגרתי את הדלת אחריי, הצצתי אל תוך החדר "תודה" אמר בחיוך, חייכתי לו חזרה "הוא זוכר אותך" המשיך
"מי?" שאלתי בבלבול
"לידור, הוא זוכר אותך, עבר שבוע הוא נזכר בהכל אתמול, בדיוק כמו שקרה לי, הוא מכיר אותך" בלעתי רוק וסגרתי את הדלת. הוא זוכר אותי? מכיר אותי? אני לא רוצה לפגוש אותו... או שאני כן ומשלה את עצמי שלא..
הלכתי לכיוון החדר של שקד, בכוונה לספר לה הכל. בזמן שהלכתי חשבתי לעצמי... בכלל לא ראיתי את לי, איפה הוא? הפעם היחידה שראיתי אותו היה שלשום כשישן לידי במיטה. יותר מזה.. לא, אפילא לא דיברנו.
"שקד" אני שואלת דופקת בחדרה
"לכו מפה, מה אתם לא מבינים שלא באלי לדבר עם אף אחד! שחררו" היא צעקה מעבר לדלת
"שקד זאת הילי" אמרתי אך כשהבנתי שזה לא מה שיגרום לה להוציא אותה מהמיטה המשכתי "הלכתי לבדוק מה שלום רועי"
השקט ששרר היה שקט מפחיד, למה היא לא מגיבה? מה היא עושה לעצמה?
"הוא בסדר?" היא שאלה ברגע שבאתי ללכת
"הגיד לך לשלומו רק אם תפתחי לי את הדלת ונדבר פנים מול פנים ולא מעבר לדלת!" אמרתי בכעס.
אחרי כמה שניות שמעתי את המפתח פותח את הדלת, ואז היא התגלתה לפניי.
היא נראת נורא! היא ירדה במשקל באופן משמעותי, אך עדיין נראת יפה כמו שהייתה. שיערה מבולגן, העיניים שלה אדומות כנראה מבכי, והבגדים שלה קרועים.
"פאק שקד מה עשית לעצמך" אמרתי בפה פעור
"אל תשאלי אפילו" אמרה בחוסר עניין לדבר על הנושא.
זה לא נורמלי לאן מגיע כל החרא הזה, והכל בגללם, בגלל הגברים שבחרו ללכת לצידם של הרעים. להרוס משפחות ולקחת נפשות. זה לא נורמלי לאן העולם יכול להדרדר, וזאת בגלל אנשים שחשובים לנו.
"אי אפשר להחזיר נייר שנקרע" אמא שלי הייתה אומרת לי את המשפט הזה כל הזמן כאשר משהו נהרס, צלחת שנשברה, ציון לא טוב בלימודים או ריב ביני לבין החברים הקרובים.
"אבל אפשר לתקן אותו" תמיד הייתי משלימה אותה. היא הייתה מחייכת אליי כמו אמא מרוצה שגאה בילדה שלה.
אמא, אני לא אתן לחברות שלנו לקרוס, אני לא אתן לטריו לנצח, אני לא אכנע עד שאני אהיה לידך בשמים אמא. אמא, אבא, אני אדאג לכך שעוד יהיה לכם קבר עם מצבה.
דימעה בוגדנית זלגה מעיניי ומיהרתי למחוק אותה, שקד לא יודעת כלום על הסיפור עם ההוריד שלי, אני לא אתן לה לגלות, אני הולכת לתקן הכל.
YOU ARE READING
כוחה של המצלמה
Actionבישראל מתחילה מלחמת אזרחים נוראית ובה שתי קבוצות: המתנגדים ו"טריו" "טריו" הם קבוצת טרור מטעם המדינה הרוצחים את האנשים שמתנגדים לשלטונם. הילי בת ה19 מנסה לברוח מכל קשר לשני הקבוצות. הוריה נרצחו על ידי "טריו" והדבר היחיד שעוזר לה לשרוד זה המצלמה. במצל...
