שמעתי רעש מעצבן ומיד הבנתי שזאת הדלת של הכלא בו אני נמצאת, לפחות שיעשו איתה משהו..
"קומי" אמר לידור בקול נוקשה, פקחתי את עיניי וקמתי לעמידה, ראיתי שמאחוריו נמצא רועי אבל אני לא מחייכת אליו או עושה תנועה אחרת וכך גם הוא.
"הילי הילי, מה קורה?" שאל לידור מתקרב אליי "איך הייתה שנתך? מקווה שדאגו לך פה, איך התנאים?"
"התנאים מספיקים" עניתי בבטיחון והוא רק חייך היינו במרחק של מטר אחד
"מה שלום הידיים שלך?" שאל נוגע בידיי ובוחן אותן, מקרב אותן אליו "רועי טיפלת בהם יותר מידיי יפה"
"אמרת לי לטפל בהם" ענה רועי מאחור, כחייל מצטיין.
"אז הילי, ספרי לי, איך את מכירה אותי ומאיפה?" אמר שם את ידו על סנטרו ועשה מבט בוחן
"אני לא מכירה אותך" עניתי הסתכלתי מעבר לכתבו על רועי ורועי הנהן לחיוב עם הראש.
"לא סתם קראת בשמי, איך את מכירה אותי?" קולו קצת עלה, מתעצבן מהר הבחור
"אני לא יודעת איך קוראים לך" עניתי עשיתי צעד אחורה קטן
"אני מבין שלא הספיק לך אתמול" אמר הסתכלתי על רועי שגם הוא הסתכל עליי בהבעה מפוחדת
חיוכו של לידור עלה "את יודעת... אני יעשה משהו אחר" אמר בוחן את גופי ומיד הבנתי למה התכוון
"שלא תעז לגעת בי" אמרתי ועשיתי עוד צעד אחורה עד שהתנגשתי בקיר הקר
"את לא תוכלי לעצור אותי נכון?" שאל, סמעק, הוא צודק! אני באמת לא יצליח.. איך הוא יכול לחשוב על מחשבות כאלה בכלל?? אני עם חולצה שחורה ארוכה וגינס כחול צמוד עם קצת קרעים. ידו עברה על מותני
"אל תיגע בי!" צעקתי ודחפתי אותו, נרתעת ממגעו. הוא צחק והתקרב שוב, רועי שעמד בצד לא ידע מה לעשות, ראיתי שהוא מודאג. לידור תפס את שניי ידיי בידו האחת, כלפי מעלה. ובידו השנייה התחיל למשש אותי, במותניים, בחזה, ביריכיים. ניסיתי לעצוב את הדמעות ללא הצלחה, ניסיתי לבכות בכי שקט ללא קולות
"יש לך גוף!" אמר לידור ואפשר לשמוע כי הוא מחורמן כבר. הוא מצמיד את ראשו אל שקע צווארי ומוצץ את הנקודה הרגישה שלי מה שגורם לי לגנוח.
"דיי" אני מתחננת בבכי, לידור הרים אליי מבט וחיוכו התרחב כאשר ראה אותי
"עכשיו אני חייב לטעום אותך!" אמר והתחיל לפתוח את הכפתור בג'ינס שלי, הסתכלתי על רועי והוא עליי במבט מרחם, מה שגרם לי יותר להתייפתח ולבכות. לפני שלידור הכניס את אצבעותיו אליי, הרמתי את רגלי למפשעת שלו מה שגרם לא להתקפל על הרצפה ולקלל אותי מרוב כאבים במקום הרגיש. סגרתי את מכנסיי ורצתי אל כיון היציאה, רועי תפס אותי עשה כאילו נאבק בי מלצאת. לא הבנתי למה עשה זאת עד שדיבר
"אל תלכי עדיין! יש שומרים בחוץ" לחש לי "אני נשבע לך שאני יוציא אותך מפה עוד היום, רק תחכי בסבלנות" הוא עשה זאת כדיי לא לגרום ללידור לחשוד. הדמעות שלי התחזקו, שמעתי את צעדיו של לידור מתקרבים אליי מאחור
"יבת זונה!" הוא תפס בשיערי ומשך אותי אליו מה שגרם לי לצעוק ולהרים את ידיי אל שיערי כדי לגרום לכאב לעבור, מה שלא באמת עזר.. החוזק שבידו היה משהו שונה משלי..
הוא זרק אותי על הרצפה, גרם לי לקבל מכה ביד ובברך כדי להגן מפני פגיעה בראש. הוא בעט בבטני עם רגלו מה שגרם לי להשתעל, ולהוציא ענקת כאב.הוא בא לבעוט בי שוב אך רועי עצר אותו
"זה מספיק לידור, תחזור אליה אחר כך, תראה אותה, גועל נפש, הזולה הזאת לא תגיע רחוק אל תדאג" הסתכלתי על רועי במבט כעוס וקצת פגוע ממלותיו, אך ידעתי שהוא אמר את מילותיו ללא כל כוונה וזו הדרך היחידה שלנו לברוח מפה.
לידור התכופף אליי והחזיק בלחיי מקרב אותי אליו "מקווה בשבילך שתחשבי טוב טוב על מה שעשית" חבט את ראשי על הרצפה ויצא מהחדר, החזקתי את מקור הכאב חזק, אשר נמצא בראשי והרגשתי את ראשי מסתחרר.
"אני מצטער הילי, אני נשבע לך שאני יוציא אותך מפה עוד היום, תשרדי עד אז" אמר רועי מנגב את הדמעה שברחה על לחיי
"אני.. א.. לא.. יכולה" התייפחתי בכאב
"אני יודע, אבל בקרוב מאוד תראי את שקד ואת המתנגדים, עוד קצת" אמר נושק למצחי ויוצא במהירות מהחדר.
נשארתי שכובה על הרצפה הקרה, מקופלת מכאבים, עוד לא קמתי וכבר עברתי סידרת התעללויות, אני חייבת לצאת מכאן, כי עוד שנייה פה ואני רואה את המוות עובר מול עיניי. אני לא רוצה למות, אני רוצה לשרוד, ולנקום בלידור על כל מה שעשה לי, לא מעניין אותי שהוא תחת שטיפת מוח, כי בי... בי זה מאוד פגע, את הכאב הזה הוא הולך לראות כל יום, הכאב הזה ירדוף אותו בלילב וביום, ואני אדאג לכך.
---------------------
היושש♥
בתקופה הקרבה יכול להיות שאידכוני הפרקים יצאו לאט, זהו משום תקופת הבגרויות הקרבות.
מקווה שתבינו אותי, ותהיו סבלניות
תוגה לכל הקוראות, אוהבת אתכן♥
YOU ARE READING
כוחה של המצלמה
Actionבישראל מתחילה מלחמת אזרחים נוראית ובה שתי קבוצות: המתנגדים ו"טריו" "טריו" הם קבוצת טרור מטעם המדינה הרוצחים את האנשים שמתנגדים לשלטונם. הילי בת ה19 מנסה לברוח מכל קשר לשני הקבוצות. הוריה נרצחו על ידי "טריו" והדבר היחיד שעוזר לה לשרוד זה המצלמה. במצל...
