כוחה של המצלמה

פרק 28

"לאאאאאאאא" צרחתי

עצמתי עיניים חזק כל כך שהייתי בטוחה שאני לא ארא בהם יותר.

זה לא אמיתי נכון? הוא מת? 

בבקשה שאני אתעורר מתוך חלום אני מתחננת

הוא מת! ברור שהוא מת... ראיתי את זה במו עיניי, הרגשתי איך הוא הופך בין ידיי להיות לאדם חסר נשמה.

איך ככה כלי יכול לגמור חיים...

אני אתגעגע אליו, אני אתאבל עליו יום ולילה, אני אתנקם אני אעשה הכל כדי שיהיה חקוק בזכרוני.

בושה! איך את ככה מוותרת עליו?

אבל הוא מת!!! ואני לא מוותרת עליו

הרגשתי כמו בסרטים שעל הכתפיים שלי נמצאים שני דמיות שדומים לי שאחד מהם השטן שמסיט אותי לרצונות שליליים והשני הוא המלאך ומראה לי את הדרך הנכונה. וכרגע, הם מתווכחים ועושים לי כאב ראש רציני. 

הם לא מקלים על המצב...

לאט לאט אני פוקחת את עיני ומולי אני רואה דלת עץ לבנה, מה?

אני מסתכלת סביבי, ארון עץ, ושידת עץ לבנים. מיטה וחצי עליה אני נמצאת ומצעים רכים ונעימים בצבע ורוד.

אני מסתכלת לכיון החלון שדרך הוילון אפשר לראות שעדיין חשוך בחוץ.

זה החדר שלי..... 

מה אני עושה פה?

אני מנסה בזיכרוני להיזכר איך הגעתי לכאן.

אני מעיפה מעליי את השמיכה מגלה שאני עם גופיה ושורט פיג'מה של פה הדוב. רגליי נפגשות בשטיח נעים בצבע קרם.

אני פותחת את הדלת לאט, מפחדת לעשות רעש. מסתכלת על מסדרון הבית שלי שהיה חשוך כרגע.

מה לעזאזל?

אני מתקדמת עוד כמה צעדים שקטים ומבוהלים, מתקדמת לעוד דלת עץ לבנה שהייתה סגורה במעט, אני פותחת אותה בשקט ורואה את הורי זה לצד זה ישנים בנחת.

מה קורה פה?

אני חוזרת אל חדרי, מגלה את הטלפון שלי על השידה, לוקחת אותו ורואה שהשעה 3:58.

מה... כל זה היה חלום? אני בחדר שלי, שמסתבר שלא נהרס על ידי טריו, ההורים שלי בדלת ליד שכנראה לא הרוגים על ידי טריו, אז מה זה יכול להיות אם לא חלום?

אני עושה את הצעד הכי מפגר שעשיתי עד כה, לבשתי את נעלי הבית שלי, לקחתי את צרור המפתחות של המכונית "רנו" הקטנה שלי מתוך השידה שליד המיטה ויצאתי מהבית בשקט כדי לא להעיר את ההורים שלי.

החנתי את המכונית שלי מול בית קרקע לבן, רצתי לכיוון הדלת ודפקתי בחוזקה. אין קול ואין עונה, אני דופקת חזק יותר, ובגלל שלא יכולתי לחכות עוד התחלתי לצפור בפעמון הבית שעשה רעש כל כך חזק. צפרתי שוב ושוב ושוב עד שדלת הבית נפתחה ונגלה לעיני גבר ללא חולצה לבוש בבוקסר.