כוחה של המצלמה

פרק 11

אני מרגישה ידיים חמות מנסות להרים אותי מהקרקע, לקח לי זמן לזהות שאלו הידיים של לי.
התעסקתי בלראות איך הם לוקחים את אדל מזירת הרצח, והנזירות ממהרות לנקות את שפיכת הדמים.
לידור הסתכל עליי כאילו לא מכיר אותי. הוא לא יודע מי אני.... ובטח שכך גם רועי
הם עשו להם שטיפת מוח! אבל מי זה הם?! מי המפקד של כל הזוועה הזאת?!
"נו כבר הילי תתאפסי על עצמך!!" לי לוחש לי, מחזיר אותי למציאות. אני מתייצבת עם רגליי, בזמן שלי מחזיק בי ועוזר לי.
אני יודעת שעלו עלינו, הם יודעים שאנחנו בוגדים. אבל לידור לא עושה כלום, רק מסתכל
"נראלי שזה הסימן שלנו לברוח מפה" לי לחש.
זה בדיוק הזמן! כולם מתחילים להתרוצץ ולחזור למקומות שלהם כאילו כלום לא קרה. הכל הופך לבלאגן שלם של אנשים.
אני יודעת שהוא מסתכל עליי, אבל התחלתי ללכת, עם מבט נעול על פניי.
משכתי את לי לתוך הסמטה שבה ישנו, בזריזות התחלנו לאסוף את החפצים שלנו לתיק
"מה זה היה?" הוא שאל אותי, אני יודעת שהוע מסתכל עליי, אבל לא רוצה להחזיר לו מבט
"צריך למהר" אמרתי, התאלמתי מהשאלה שלו
שמעתי אותו נאנח, אך הוא לא המשיך לחקור.
שמתי את התיק על גבי, בדקתי אם האקדח ממוקם במקום נוח ומסטורי כך שאני יוכל לשלוף אותו במקרה הצורך וכך גם הסכין
"יאלה זזים?" שאל לי
"לאן הולכים?"
"לקבוצת המתנגדים" ענה בביטחון מלא, וכך הבנתי שהוא יודע איכן זה נמצא.
כשחזרנו אל מרכז המתחם, לידור וחייליו כבר לא היו שם.
הוא נותן לנו לברוח... למה? השאלה הזאת לע תעזוב אותי, ואני צריכה לקבל תשובה עליה.
לפני שיצאנו, לקחנו מהנזירות אוכל ומים, כל כך הרבה שכבר לא היה מקום בתיקים, אז דחפנו ככל שיכולנו לכיסים, לפחות הכיסים שנותרו..
הגיע הצהרים, וכבר התעייפתי מללכת. אני מרגישה כאילו עשיתי חצי ארץ עכשיו.
"נו כבר בואי!" דחק בי לי
"ר-רגע, א..אתה ממה..ר" התנשפתי בכבדות.
"את לא נורמלית, כבר התייאשת?" הסתובב אליי, עם חיוך משועשע. הסתכלתי עליו, לא שמחה כלל, וזה רק העלה לו את החיוך.. אידיוט.
הינו בתוך יער גדול, מלא עצים וירוק בכל מקום. דילגתי מעל גזע עץ שהיה על הקרקע, מחכה שלי יעצור ויחכה לי.
הוא לא במרחק רחוק ממני, אבל ככה זה מרגיש, לפחות מבחינתי.
כבר התחיל להחשיך, לי מצא מקום בו נוכל לישון, כלומר בשטח אך מקום נוח.
הוא אמר לי לשמור על הדברים בזמן שהוא ילך לחפש עצים למדורה, לא שחסר פה..
הוצאתי את השק"ש מהתיקים, ושמתי עליי ג׳קט, היה קר.
לי הדליק מדורה, ישבנו אחד ליד השני מחובקים, מחכים שהאוכל שלקחנו איתנו יהיה מוכן.
"אני לא רוצה להכנס לחיים האישיים שלך" אמר לי "אבל בסופו של דבר אני כן אהיה צריך לדעת את לא חושבת?"
כן, הוא ללא ספק צריך לדעת, אחרי כל מה שעשה בשבילי גם אם הכרתי אותו לזמן קצר.
"זה בסדר" אמר כשלא עניתי "זכותך המלאה, אני מבין אותך... אני אחכה שתהיי מוכנה"
שוב לא עניתי. הוא קם כדי לערבב את האורז וחזר לשבת לצידי צמוד. רגליי מקופלות ומחובקות עם ידיי, אני שעונה מעט על לי.
הסתכלנו אל המדורה שלי בנה, החלל היה שקט.
"זה היה חבר שלי" אמרתי, אני יודעת שהוא מסתכל עליי מופתע
"מי?" שאל בתמימות, למרות שיודע את התשובה
"לידור, זה שהרג את אדל" הפנים שלי היו חסרי הבעה.
"אז קוראים לו לידור.." שמעתי אותו ממלמל.
שוב נוצר שקט, אבל לא מביך.
"כמה זמן הייתם יחד?" שאל ושבר את הדממה
"שנתיים וארבעה חודשים" עניתי "איך שנגמר התיכון, הוא שכח אותי.  ומשם לא יצרנו קשר אחד עם השני"
"אז אתם לא חברים" אמר לי
"ואנחנו גם לא פרודים, לא הצהרנו בזאת.."
"את יודעת מי זה היה?" שאל אותי, הסתכלתי עליו בבלבול, הרי אני אמרתי לו שזה לידור..
מבטו היה רציני ואפילו עצבני
"יש לנו משהו במשותף" הוא נתן לי רמז, רמז שאמר הכל! לי סיפר לי שהוא ראה אותו, את המפקד.. שיש להם אותם עיניים!!!
פי נפער, עיניי התמלאו בדמעות שאיימו לצאת
"כן, זה היה המפקד" אמר לי כאילו קרא את מחשבותיי, וברגע ששמעתי את המילה האחרונה, הדמעות יצאו. לי חיבק אותי חזק, התייפחתי על חזהו השרירי והמוצק.
"אני מצטער" אמר לי כששמע שאני מתחילה להירגע. התרוממתי מחזהו וראיתי שכל החולצה שלו רטובה. אוי פאק!! קר עכשיו?! איזה סתומה אני יכולה להיות
"א.. אני- סליחה" אמרתי, לא יוצרת קשר עם עיניו, מרוב מבוכה. אוף איזה סתומה!
"מה? הא, זה בסדר זה כבר התייבש" אני מרגישה את אצבעו נוגעת בסנטרי ומרימה את ראשי כדי שאני אסתכל לתוך עיניו.
העיניים שיכולות להמיס בן אדם!! ללא ספק אצל לי הירוק מזכיר דשא חיי וחם, אצל לידור.. זה מזכיר דשא.. מת.
פשוט הסתכלנו אחד על השני לזמן קצר, הסתכלתי ובחנתי כל איבר בפניו היפות.
ואז הרגשתי את שפתיו נוגעות בשפתיי באיטיות, הוא מוודא אם אני רוצה בזה.
המגע היה חם ונעים.
הוא התרחק ממני, עיניי הסתכלו אל תוך עיניו מתוך תדהמה, ונדדו קצת מטה אל שפתיו. הוא קלט זאת וחיוך נראה, ובו שיניו הלבנות נראות, חיוך מושך ויפה.
לא יכולתי שלא לחייך גם, מיד הוא התקרב אליי שוב ונישק אותי ברעב, כאילו חיכה לזה הרבה זמן, אבל אני לא התנגדתי, אהבתי את זה, התגעגעתי למגע שפתיים על שפתי.
אני שמחה שזה לי, ולא מישהו אחר.
הייתי רוצה שזה יהיה לידור, אבל לא כרגע, הוא עבר שטיפת מוח! הוא לא מכיר אותי, לא צריך אותי, לא מחויב לי.
בדיוק כמוהו, גם אני המשכתי הלאה.