כוחה של המצלמה

פרק 12

אני פוקחת את עיניי לאט לאט, מסתגלת אל אור השמש הבועקת ולצלילי הציפורים המצייצות.
אני מרגישה יד חמה על המותן שלי, סיבבתי את ראשי כדי לראות אם זה באמת קרה..
כן, זה באמת קרה, התנשקנו, והתכרבלנו יחד לישון כדי שלא יהיה קר.
אני מסתכלת עליו ישן, עיניו עצומות, שיערו פרוע, ראשו על ידו וידו השניה נמצאת במותני.
חייכתי לעצמי. כן, אני שמחה שיצא לי להכיר בן אדם כזה מקסים, לי.
נשקתי על לחיו והתרוממתי לאט כדי לא להעיר אותו.
התחלתי לקפל את הדברים, לארוז הכל.
הכנסתי את האוכל שנותר לתיק ונתקלתי במצלמה, הוצאתי אותה וכיוונתי אל לי הישן.
כיוונתי על פניו היפות והתמימות, הצלחתי לעשות תמונה אחת לפני שהוא פקח את עיניו, צרחתי מבהלה והוא צחק.
"לא מצחיק!! אל תעשה את זה שוב" הסדרתי את הנשימות שלי
"בוקר טוב" חיוכו לא ירד מהפנים, מה שגרם גם לי לחייך. התכופפתי אליו ונשקתי לו בשפתיים
"בוקר טוב, צריך להזדרדז" אמרתי
"אל תדאגי המקום לא רחוק מפה, אתמול הלכנו הרבה..."

אנחנו הולכים בשביל, שמצידיו יש מלא עצים. באופק אני רואה מבנים של בתים, אך הם מוקפים בגדר גדולה
"הגענו" אמר לי, הסתכלתי עליו מבולבלת, פה זה קבוצת המתנגדים?
התקרבנו עוד קצת והמקום היה נראה מוזנח, מפחיד ונטוש... לא היה שם איש
"נראלי שהתבלבלת... אין כאן אף-"
"יש כאן" קטע אותי. אוקי, הוא משוגע!! איך הוא רואה? אני לא רואה כלום!!
מולנו היו שתי שערים גדולים ממתחת שהפכה לחלודה, שתי השערים היו סגורים, זה אומר שמישהו צריך לפתוח אותם מבפנים... אבל מי?
"אתה הייתה פה פעם?" שאלתי
"לא" ענה, מסתכל קדימה. נראלי שהוא בעצמו מפקפק בכך שיש פה מישהו
חיכינו עוד כמה דקות ופה כבר התייאשתי
"אין כאן אף אחד, בוא נלך" אמרתי
"חייב להיות" אמר "מישהוו!! מתנגדים??" הוא צעק
"לי! ניסית את זה כבר מליון פעם, לא קרה כלום, תשחרר" אמרתי חסרת סבלנות
הוא נאנח מתוסכל "בסדר" שמעתי אותו ממלמל, אך לא רוצה לעזוב, הוא כל כך בטוח בעצמו.
התחלנו ללכת, לא יודעים מה לעשות מעכשיו. אם זה לא פה, אז איפה? לי אמר בברור שהוא יודע איפה זה, הוא היה כל כך בטוח בעצמו אז.. איך?
עברנו מרחק של שבע מטר מהמקום המוזר, שבע מטר של שקט.
פתאום שמעתי רעשים, ובשנייה אחת ראשי כוסה בבד שחור, גורם לי להלחץ, לראות שחור ולנשום חזק יותר מרוב פחד, ידיי כבולות זו אל זו על ידי מה ששיארתי שזה חוט, הוא היה קשור טוב כך שידיי לא יכולות לזוז.
לא צעקתי, כי יד גדולה חסמה את פי, לא ידעתי של מי היד, אבל ידעתי שזה לא לי.
אני לא יודעת איפה הוא, מי זה שמחזיק בי??
ניסיתי לצעוק ללא הצלחה.
כוסעמק!!!
האיש התחיל ללכת וסחב אותי ביחד איתו, או יותר נכון דחף.
ניסיתי להאבק אבל הוא תמיד דחף אותי ולא נתן לי לעשות תנועה אחת אחרת.
אוקי, הגיע זמני להראות את כישוריי ולהפעיל את חוש השמיעה, והמישוש, אם הצליח בכלל..
שמעתי רעש של מתכת מתחכחת, הבנתי שזה השערים הגדולים.
אנחנו נכנסים לבפנים? אז יש פה מישהו?
כולי מוצפת שאלות, במיוחד על לי.
הם דוחפים אותי קדימה, ואפילו לא הזעירו שיש מדרגה, מעדתי אך מישהו תפס בי וישר אותי, שיארתי שזה אותו אחד שדוחף אותי.
שמעתי דלת נפתחת, ידיי שוחררו ודחפו אותי לבפנים, מעדתי ולקח לי זמן להתייצב.
הדלת מיד נסגרה ושמעתי שנועלים אותה.
הורדתי מעליי את הבד השחור.
הסתכלתי סביבי על החדר הריק, נראה כמו חדר כלא. הקירות היו מלוכלכים ולא מתופחים כלל. הדלת הייתה מברזל ושחורה יותר, היא הייתה אטומה חוץ מפתח קטנטן עם סורגים, באמצע הדלת.
לי לא היה בחדר, אני הייתי בו לבד, לבד לגמרי
אז מה יש לי עוד לעשות חוץ מלצעוק? לנסות לקבל תשובות לשווא..
"ליי!!! לי!!! איפה אתה? איפה אני?!" צעקתי
"תסתמי את הפה שלך או שאני אסתים אותו" אמר בקול קשה ומגעיל השומר, רק לפי קולו תיארתי לעצמי שהוא בחוק קשוח ושרירי, ללא רחמים.
נאנחתי בתסכול, מה עם לי? איפה הוא? מי חטף אותנו? השאלות לא מפסיקות להופיע, אין טעם לשאול את השומר כי הוא לא יתן לי תשובות...
כל שעליי לעשות כרגע זה רק לחכות.